אני חשה צורך להודיע בזאת שאני עדיין בחיים.
אני בטוחה שזה *מאוד* משמח את כולכם.
כן, קצת גססתי (שוב, מידע מאוד רלוונטי ומרתק) אבל לא אל עצום ורב שגל כאלוהי היהודים יניח לי לעבור אל העולם הבא בשלוות עולמים. הו, לא. אני רק אראה את הסוף, אך לעולם לא אגיע אליו, בדומה למשה על הר נבו (האמת? עם השפם החדש שלא נגזם מזה שבועיים אני באמת מזכירה לפחות איזה משה אחד).
כך גססתי לי ענוגות בשבריריות ובעוז רוח. אם מחשיבים כעוז רוח את העובדה שהתקשרתי לסרגיי כל 20 דקות בבכי תמרורים לבקש שיבוא מיד לעסות לי את כפות הרגליים ולהביא לי מרק רגל מהתימניה בפינה וקצת נודלס מלאזי מלמון גראס וכריך חביתה מג'ו וקומבינציה זוגית מהסושייה ועוגת פרג מרולדין, כי לא אכלתי כלוםםםםםםםםם כבר שעתיים ואם הוא כבר במרכז אז שיעבור גם בסופר פארם ויביא לי לק ורוד עם נצנצים ולאישה מהפיצוציה ושידליק את המזגן. ויכבה אותו. וידליק שוב. ויכבה. וידליק.
אי לכך, צומצמו מעלליי לכדי נשימה, אכילה וייבוב, ולכן לא אדווח על זיונים סוערים מחד גיסא, או על דייטים כושלים מאידך גיסא. אם כי, מתוכנן אחד להערב, אז תצליבו אצבעות. בשביל הבחור, זאת אומרת. כי אלוהים יעזור לו, אני שבועיים בלי סקס. זה עלול לכאוב.
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2007 בשעה 9:21
