החיים זה זין.

נגסתי בכריך עייף של סלט ביצים על לחם שיפון כהה עם חסה. לימיני ישב דימה, לשמאלי שלומי ומולי קובי. הם אכלו שניצל, עוף ומעורב. עם תפוחי אדמה וסלט גזר.
בהתחלה הם דיברו על איזו תוכנה חדשה שהולכים להתקין אצלנו. לא הבנתי כלום. שתקתי. לגמתי מים מבקבוק פלסטיק ורוד. נעתי בכיסא, נשענתי במרפקים על השולחן. קול קטן בראשי נזף בי: פויה. לא מנומס. זיהיתי את בעלת הקול ולכן התעלמתי באדישות מופגנת והייתי מאוד גאה בי.
אחר כך דיברנו על המנכ"ל. הוא גבוה מאוד, וכשאני מדברת איתו אני צריכה להרים ראש גבוה ולעתים נדמה לי שהוא מגלגל איתי שיחות סתמיות רק כדי לראות מתי ייתפס לי הצוואר. הוא קורא לי למשרדו עשרות פעמים ביום בתואנות שווא. אני לא מאלה שיודעות להסוות חשק מיני מפותח.
אמרתי שהייתי עושה אותו בשיחים לאחר שעות העבודה. דימה מיד שאל אם גם אותו הייתי עושה ומבלי להמתין לתשובה הציע מלון זול באזור. סירבתי בנימוס.
שלומי אמר שכמה שהוא קטן, הוא מבטיח שיוכל לקרוע אותי, למרות גודלי. ושאין אצלו משחקים. הוא קורע קורע. שאתמודד. משהו בי ניצת ואז נרטב. לא אמרתי כלום. נדמה לי שהרמתי גבה שמאלית בעווית בלתי רצונית של הפתעה. נגסתי בכריך לאט.
קובי שתק.
ואז אמר לפתע בשקט, בין נגיסה לנגיסה בפולקע השמנמן שבידו השמאלית, שמבין כל העובדות כאן, אני אולי לא הכי יפה, אבל הכי שווה. ושאדע את זה. עיניו היו נעוצות בצלחתו והוא לא הרים אותן כשדיבר. במשך כמה דקות השתרר שקט ואף אחד לא דיבר. קובי המשיך ללעוס את העוף לאט לאט. אני הנחתי את שאריות הכריך על המגש. קובי הרים את עיניו מתפוחי האדמה והביט בי ארוכות, לא ממצמץ. נשענתי לאחור בכיסא ושיכלתי את רגליי. השפלתי ריסים אל לחי שאדמומית פרחה בה.
שלומי בהה במפתח חולצתי, המזלג עדיין אחוז בין אצבעותיו החיוורות, הטבעת האינדיאנית שסיפר לי עליה בהשתלמות האחרונה, אחרי ששתינו כמויות עצומות של יין זול בלובי של המלון, נצצה מאור הניאון שהשתקף בה.
דימה מחה את פיו במפית וענה לנייד שלו שטירטר במשך כל הארוחה. קולו נשמע לי פתאום רם מדי. פתאום מאוד רציתי שהוא ישתוק.