החיים זה זין.

כן, אני יודעת שחלק בטוח שזה סתם חלק מכל הבלוג הזה, שהוא ציני וקצת הומוריסטי וזה מתלבש היטב על דמות שמנה כביכול. כבר קיבלתי אינספור מסרים מכאלה שבטוחים שמדובר בעיוות חמור של המציאות, כי מי שמעידה על עצמה בווירטואליה שהיא שמנה או מכוערת, בהכרח חייבת להיות כוסית שפשוט מסננת מחזרים נודניקים.
אז זהו, שלא.
שומן זה פגם נוראי, באמת. זה לא משהו שאפשר להסתיר, כמו למשל טמטום, אטימות רגשית, אגואיזם, בוגדנות, או סתם צרות מוחין. את אלה לפעמים קשה לגלות גם אחרי היכרות די מעמיקה. כשאתה שמן, על ההתחלה, ישר רואים את הפגם הכי גדול בך: הכיעור. הכיעור איננו רק חיצוני כמובן, אלא מעיד על מגוון תכונות בלתי מושכות בעליל: אישיות מתמכרת, חוסר שליטה עצמית, הערכה עצמית נמוכה, מפסידנות, ניוון, והכי נוראי - התעטפות בו כבמגן רך וחמאתי מפני התמודדות עם החיים.
פחד. כמה עלוב.
על מנת לצאת מהפינה של הקורבן חסר הישע ומעורר הרחמים, עליי להדגיש, כי אני לא באה בטענות לבני המין השני, שאינם מוצאים אותי מושכת. להפך, אני מזדהה איתם. יש לי בעיה דווקא עם אלה שמוצאים אותי מאוד מושכת. משהו אצלם בטוח לא בסדר. בטח היתה להם אמא שמנה, או מורה שמנה. כי הרי לא ייתכן שגבר בריא בנפשו ובגופו ירצה בת זוג שמנה, בעיקר כשיש 80 מיליון רווקות נואשות רזות וזקופות ציצים למכביר, שרק צריך לבחור מי מהן תשתטח לרגליו השעירות של כל זכר שמוכן להעיד על עצמו כעל פנוי.
די מעציב אותי שכל חבר בשלב כלשהו ייתן לי טלפון של מטפל אלטרנטיבי/רופא אליל/מגדת עתידות/קוראת בשתן אלפקות, שהוא שמע מאיזה מקור עמום שאחותו ירדה בעזרתו/ה 400 קילו בחודשיים; שכל עמית ירגיש בנוח להגיד על כל ביס (שנתקע בגרון) מקצה המסדרון: "לבריאות מותק, תאכלי משהו" [גם אנשים שמנים אוכלים לפעמים, אתם יודעים. לא כל הזמן, באמת שרק לפעמים]; שכל נהג אוטובוס יוכל לומר בשיא הטבעיות ובלי להרגיש שום נקיפות מצפון: "את ממש יפה, רק תרדי איזה 20 קילו ואת מהממת"; שכל מכר רחוק מימי התיכון או רחוק מכך ירגיש חופשי להגיד: "וואוו, שמנת המווווווןןןןןןןןןןןן, מה קרה לך?"; שכל רופא, כולל פסיכיאטר ורופא עיניים, יגיד קודם כל לרדת במשקל ורק אחר כך יבדוק אם יש לי דלקת בגרון בכלל; שכל אחד ששומע אותי מתלוננת, אפילו בצחוק, על כך שקשה לי להיות שמנה אומר בידענות מזויפת ובקלות צורבת: "אז מה הבעיה? תעשי דיאטה!" (וואלה, איך לא חשבתי על זה בעצמי).
אין מה לעשות, אישה נתפסת, למרות הפמיניזם והפוליטיקלי קורקט, כיצור שברירי ועדין. נשים אמורות להיות נמוכות מגברים, עדינות מגברים, רזות מהם, זה ברור. אישה שמנה לעולם לא יכולה להיתפס כעדינה, למרות שמבחינה פיזית, למרות הגודל, אני לא חזקה מבנות מיני הרזות. אולי אפילו להפך בחלק מהמקרים (כבר נתקלתי ברזות שהרימו משאות כבדים ממני, או פתחו צנצנות שהיו סגורות אצלי חודשיים כי לא הצלחתי לפתוח ועוד). אבל גבר לא ירגיש נוח להגיש עזרה לשמנה. שתסתדר לבד, הבהמה.
פעם התביישתי בעצמי. חשבתי על עצמי שאני יצור איום ונורא, עיוות של הטבע, שאלוהים שונא אותי ולכן אני מקוללת, שאיש לא ירצה בי לעולם. אני כבר מזמן לא חושבת כך. אני חושבת שאני בן אדם ממין אישה. יש בי דברים טובים ומצוינים, ודברים איומים ונוראיים. יש לי היסטוריה וכנראה שגם איזה עתיד קרוב ולא רע בכלל. יש לי חברים שחושבים שאני שווה. יש לי חוש הומור וציצים ממש יפים ותחת רך ולבן ונעים. זה לא רק אני אומרת.
אז לא נורא אם לא ירצו אותי רק בגלל שאני שמנה. זה יהיה גרוע בהרבה אם לא ירצו אותי בגלל שאני טיפשה, או שקרנית, או בוגדנית.
מזל שאני לא.

ומרוב שיש לי מה להגיד על זה, שכחתי מה הפואנטה. כנראה שזה לא היה כזה חשוב.