החיים זה זין.

הבן אדם המתייבש לו לאיטו במשרדו המשמים, מה הוא מבקש לו לעת הפסקת הצהריים שלו? להיכנס לכמה בלוגים, לצחוק על שגיאות הכתיב, ללגלג על ההפרזות, להתחרמן קמעה נוכח שלל הפנטזיות הבלתי אפשריות, לבוז לאלו שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית ולרחם על חסרי חוש ההומור, וזהו בערך.
אבל לא! מתעמרים במסכן. כל פוסט שני בכל בלוג שלישי מוקדש לתלונה (בדרך כלל עילגת ורצופת חוסר עקביות משווע) על המקום הזה או על תושביו המאוננים בסתר.
זה אכל להוא, ההוא שתה לזה, זו ניסתה לגנוב להיא את ההוא, ההוא ניסה לגנוב להיא את ההיא, וכולם נגעלים אלו מאלו ונמלאים שאט נפש וחלחלה צדקנית זה מהתנהגותו של זה. אשכרה גנון בחינוך המיוחד, עם סייעת שובתת וגננת עם איי קיו של ג'מוס.
גושי טרוניה שכמותכם.

ואני חשבתי שלי אין חיים. אני מה זה קטנה עליכם.