הוא בדיוק מסוג הגברים שעושים לי חלושס בברכיים.
הוא גבוה מאוד ויש לו קרחת יזומה. ויש לו עיניים שחורות עם המון ריסים ארוכים וצפופים וזוג גבות עבות ושחורות. ופייב אוקלוק שאדו קבוע, גם ב-8 בבוקר.
כשהוא מתרכז בנהיגה אני מציצה עליו מהצד ושמה לב לקימוט המצח ולאצבעות הארוכות והחסונות, לשערות השחורות העדינות על מפרקיהן, לציפורניים הנקיות הגזוזות. ההתחלה הקטנטונת של כרס לא נעלמת מעיניי ואני שמה לב שאני מחייכת בסיפוק, כשאני בוחנת אותה מבעד לטי שירט הלבנה שלו. אני תוהה כמה שערות יש על הבטן הזו ומסמיקה כשאני ממשיכה לתהות לאן מוביל שביל השיער הזה.
אני מקשיבה לקול החם והעמוק שלו כשהוא מדבר למכשיר הנייד שלו, דיבורו חותכני ותקיף. לא זכור לי שראיתי אותו מחייך אי פעם. צבע העור שלו מזכיר לי קרמל, בא לי לגלגל עליו קצה לשון.
אני זוכרת היטב איך הוא אחז בי אז, מידת הכוח האצורה בו מפתיעה אותי, וידו האחת מושכת בשערי כמעט באלימות וללשון שלו יש טעם של מרלבורו וקפה שחור והיא פולשת לי לפה באגרסיביות, בכוח, תובענית. גבי צמוד לקיר, אין לאן לברוח, אבל גם אם היה, מי בכלל רוצה? והזיפים הקשים שעל לחייו וסביב פיו שורטים את עורי ומשאירים אחריהם אדמומית, או שזה היה הסומק שעלה בלחיי, אני לא יודעת, אבל בכל מקרה הוא נשאר כמה שעות אחרי.
ואותו רעד עבר לי אז בברכיים, אני עדיין זוכרת אותו. אני זוכרת שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שחששתי שאולי אפשר באמת להתעלף מנשיקה.
לפני 17 שנים. 24 באוקטובר 2007 בשעה 9:33
