החיים זה זין.

כשהייאוש תוקף, ובואו נודה בזה, הוא תוקף די הרבה כשאת רווקה מעל 30 ולא התאומה הזהה של בר רפאלי, אז אין ברירה אלא לדחוס את עצמך לתוך משהו שחור, לחטוף חברה ולצאת.
לצאת זה בד"כ אומר להיכנס לחור אפל וטחוב מלא ערסים מכוערים עם חולצות צמודות מדי, ושרמוטות חצי עירומות על פלטפורמות מפחידות, ולנסות לדפוק את הראש עם איזו בירה דלילה בטעם שתן חמוסים, תוך הסתכנות בהתחרשות בלתי הפיכה לאור הדי. ג'יי המתלהב. אבל כשאין ברירה - אין להיות בררניים. אז נסעתי לחברה שלי ר', ציפצפתי לה מלמטה כאחרונת הברברים, והיא תקעה את ראשה המחומצן מהחלון, באותה הבעה מופתעת שמונחת לה תדיר על פרצופה (זו דרכי המעודנת לומר שהיא סתומה כחסימת מעי של קשיש) וצעקה: "אהה? מה קרה?". לא היתה לי ברירה, אז צעקתי לה חזרה: "נו, שימי על עצמך משהו, איזה טריינינג וקרוקס (היא בלונדינית, היא לא צריכה להתאמץ, ועדיף בכל מקרה להקטין את התחרות) ותורידי את התחת שלך לפה". חצי שעה אחר כך היא ירדה, חונקת את מרחבי האוויר שלי עם הבושם המזעזע שלה, מדדה על העקבים כמו קוף בקרקס. גלגלתי את עיניי בייאוש מעושה, עיקמתי את פרצופי בהבעת גועל קל ויצאנו לדרך.
אבל 2 דקות אחרי שיצאנו ר' הודיעה חגיגית שהיא "צכה פיפי דחוף רצח". אגרפתי את ידי הימנית, מתאמצת לא להניף אותה ישר לתוך העין השמאלית של הפוסטמה. שעה וחצי חיפשנו שירותים, ומשלא מצאנו אמרתי לה, שאם היא לא תעשה מאחורי איזה שיח אני פשוט אזרוק אותה מהאוטו ושתלך ברגל. אחרי שפתרתי בעדינות ובחוכמה את המשבר הנ"ל, המשכנו בדרכנו והגענו למועדון. הדורמן נראה כמו אדם תרבותי ומשכיל, שקורא בזמנו החופשי את כתבי ויטגנשטיין ומהרהר נוגות על מסתרי החיים, ובא לפה רק כדי לחוש איך זה להתחכך בצואות אנושיות, לכן לקח לי שעה וחצי להסביר לו שאני ור' ביחד, ושאם הוא מכניס אותי עליו להכניס גם אותה, למרות שהיא נראית כמו פרחה. אחרי שצלחנו גם את המשימה הזו, נכנסו פנימה רק כדי לגלות שכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל מכוערים. "כל מה שאני צריכה זה רוסי שיכור מאוד" חשבתי בלבי, תרה אחר טרף פוטנציאלי. את ר' הנחתי על איזו ספה מעופשת בפינה ויצאתי לשוח בשדות השרשרים. די מהר איתרתי רוסי שבנוי כמו מקרר, שניכר עליו ששתה איזו חבית-חבית וחצי. 3 דקות אחר כך גררתי אותו לשירותים, מהר לפני שיתפכח ויחזור להכרתו (אי אפשר לדעת אצל אלה). הג'ינס שלו היה צמוד ולקח לי שעה לפרום את כפתוריו, רק כדי לגלות תחתיו את מחמל נפשי כלוא בזוג תחתוני בוקסר צמודים, משווע לחופש ולאוויר צח. ניכר היה עליו שהוא אימתני בגודלו ותהיתי אם אוכל להכיל אותו (לקורא המתקשה: אני מנסה לרמוז שאני בעצם עדינה ושברירית, רק כדי שלא תחשבו שאני שרמוטה, אבל בתכלס לא באמת חשבתי שתהיה לי בעיה להכיל אותו). הושבתי את המקרר על האסלה, מכנסיו ותחתוניו מופשלים אל קרסוליו, ראשו מונח מעדנות על מיכל ההדחה המטונף, ריחות שתן וקיא אופפים אותנו, כרעתי על ברכיי מולו והתחלתי למצוץ לו את הזין, שנח לו רופס על ירכו השמאלית, מרגישה אותו מזדקף בתוך פי ככל שלשוני ושפתיי נסגרות עליו, מפנטזת מה אעשה לו תכף... ואז באבחה אחת מרושעת במיוחד ובלתי צפויה בעליל, החלום המתוק נגדע באיבו.
המקרר נרעד קלות וגמר, משהק אדי אלכוהול זול, עיניו עצומות.
מההפתעה וההלם, לקח לי שתי דקות להחליט מה לעשות עם השפיך שבפי (ברור שבלעתי).
השארתי את המקרר כמו שהוא - מעולף על האסלה, מכנסיו ותחתוניו מופשלים ויצאתי מהשרותים. חיפשתי את ר' ומצאתי אותה על אותה ספה, מחליפה חיידקים עם אחד שנראה כמו התאום של אייל גולן. נו, לא היתה ברירה, אז חיכיתי לה שתגמור להזדהם, בוהה נכחי בקהל המקפצים כתיישים חיגרות, מתחרשת לאיטי מהמוסיקה הצורמנית ושואלת את נפשי למות. כשלפתע בזווית עיני הרגשתי איזו תכונה מכיוון השירותים. מבליל הקולות הבנתי שמחפשים מי השאיר את המקרר עירום ומעולף על רצפת השירותים המצחינה וברח. בעיקר התווכחו מי ילביש אותו כדי לכסות על מערומיו הטורדים את השלווה, ובצדק. פחדתי שיאתרו אותי, אז הרמתי את ר' מקולר שמלתה וגררתי אותה לדלת היציאה, שניה לפני שתפסו אותנו.
באוטו בדרך הביתה, עלתה בי צרבת קלה מהשפיך של הרוסי, זיכרון מעומעם מהלילה הכושל.