הבוקר החל ברדיפה נואשת אחר גו'ק אימתני שברח מתחת למיטה בינות לתלתלי אבק, שלדי עכברושים צפודים, זנבותיהם קשים כאיטרייה, מלופפים בקילוגרמים של קורי עכביש, וקונדומים משומשים, זכר ללילות סוערים יותר ורחוקים יותר ויותר.
הוא ברח ועקבותיו לא נודעו. עם המזל שלי, בטח הוא יקפוץ עליי בלילה, אחרי שארחיב את החור באוזון עם שואה גרעינית קטנה בדמות ריסוס כמות מסחרית של K-300.
זה המשיך עם פנצ'ר חינני בדרך לעבודה. 87 מעלות צלזיוס ואין גבר אחד לרפואה ברדיוס של 30 ק"מ לפחות. השלתי את נעלי העקב, הפשלתי את שמלתי מעל ראשי כאיכרה טורקייה [מזל שלבשתי תחתונים. אמנם מדובר בחוטיני זעיר שקוף עם פתח מלמטה, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יילד יום, אבל זה יותר טוב מכלום] ופצחתי במלאכה שלא נועדה למשוללות חוש טכני עם ציפורניים שעלו הון קטן. לאחר כשעה וחצי של דם, יזע ודמעות החלפתי גלגל, אבל במחיר 2 ציפורניים שבורות, פריעת שיער, קריעת שמלה, שבירת עקב ומריחת איפור. בדיוק בשנייה שסיימתי עצרה לידי מכונית, ממנה יצא ערבי שבנוי כמו רדיאטור, עם כפות ידיים מיובלות של פלאח וחיוך בוהק בצהיבותו והציע עזרה. "עכשיו באים?!" שאגתי עליו, והוא רק הביט בי במבט מזוגג וחייך בשיניו הצהובות. מצבי כה נואש, שכמעט שהתפתיתי לכרוע ברך לפניו ולהציע לו גירוז מהיר, אך אני מניחה שהוא כל כך נבהל מהיצור מכוסה הפיח ששאג עליו, שהוא נמוג כעוגת גבינה בצלחתה של שמנה ברולדין.
והסתיים [לעת עתה] בכך שניסיתי בכל כוחי להתגנב לשירותים הקרובים ביותר לכניסה של המשרד, רק כדי להיתקל, מדדה על עקב אחד, בשמלה קרועה, שיער פרוע, ברכיים מטונפות, ציפורניים שבורות ואיפור מרוח בא', החתיך של המשרד, שסינן לעברי בחביבות: "לוק מעניין, מ'. יותר מדי פרקים של בטי המכוערת?"
אוח! הקריזה!
לפני 17 שנים. 15 ביולי 2007 בשעה 11:59
