החיים זה זין.

הייתי רוצה לומר שנפגשנו על שפת הים, בעת שאני טיילתי עם הכלב, והוא בדיוק היה באמצע הריצה. ששערי הארוך התנפנף לו ברוח והתנצנץ בחוטי זהב לאורה של השמש העומדת לשקוע, ושריריו הבהיקו מזיעה. שחיוכו היה רווי גומות חן מתחת לזיפים קשוחים בני יום ושאני הרחתי משושנים והוא לא יכול היה להתיק את עיניו מיופיי המתפרץ.
אבל תכלס נפגשנו בפיצוציה מתחת לבית, אני בטי שירט שגדולה עליי בשלוש מידות לפחות, בלי חזייה, במכנסי פיז'מה שמישהו שכח אצלי פעם, עם שיער לא חפוף אסוף בקליפס זהב, יחפה ומריחה כמו התחת של החתולה דקה אחרי ביקור בארגז החול. מיותר לציין שלא סידרתי גבות שבועיים והראייה שלי כבר מיטשטשת, כי הן פולשות לי לריסים. ועוד בסיטואציה הכי גרועה שאפשר לדמיין לפגוש בחור - כשידיי עמוסות מגנומים, אריזה משפחתית של בוטנים אמריקאיים תחובה בפי, ובין רגליי אריזת חיסכון של ופלים מצופים.
הוא מצידו אכן הזיע כמו זונה בכנסייה, כי הוא בדיוק חזר מאימון, מה שהיה קשה לנחש על פי כרס הבירה הקטנה שביצבצה לה תחת חולצתו הצמודה מדי, שהיתה רטובה מתחת לבתי השחי ובגב, אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מהכל היתה התפיחה הבולטת בקדמת מכנסי הטריינינג שלו.
הוא הסתכל עליי בתערובת של בוז וחלחלה, ואני הסתכלתי עליו בתערובת של גועל ותאווה.
הוא: "מאנצ'יז?"
אני: "PMS"
אני: "מתאמן?"
הוא: "כה. פה בפינה. את?"
אני: "כן, פה בפיצוציה"
הוא: "רואים"
אני: "ארררגג"
מפה לשם, שעה קלה לאחר מכן (2.5 דקות, ליתר דיוק) מצאתי את עצמי על 4 בחדר המדרגות של הבית שלי, מכנסי הפיז'מה מופשלים וזרג נמרץ עושה את דרכו נחרצות לכיוון הלבלב שלי, בזמן שגברת שניידר עושה את דרכה לזרוק את הזבל.
זה נגמר לפני שהמגנומים הפשירו, אבל החיוך לא נמחק עד עכשיו.