הבוקר שוב תקפו הויקינגים…
יכולתי לשמוע אותם מתקרבים אל הכפר כבר ב8, אולי אפילו 7:30. כרגיל ממתינים לשעת התפילה וצלצולי הפעמונים כדי להתחיל את מלאכת הביזה שלהם כאשר כל הכפר מקובץ בכנסייה למיסת בוקר. אני העדפתי להשאר במיטתי. איני מגיע למיסות בוקר כבר שנים רבות. זאת למרות הפצרותיו החוזרות ונשנות של נער המזבח הכחוש, אשר דואג להביא לי כמעט בכל יום שאריות מזון, ולמלא את קנקן הפליז החבוט שלי במים צוננים.
"התפילה… " הוא מביט בי בעיניים בורקות מתוך פרצוף הירח החיוור שלו "מחממת את הנפש, ומרפאת כל חולי"
אני מביט בו חזרה במבט הכי עלוב שאני מסוגל לו, ושותק.
"אתה חסר במיסות יום ראשון מר פליי"
הנהון מלווה ביפחה עמומה, הבוקעת ממעמקי בית החזה וכמעט אינה נשמעת.
"אחזור מחר בערב מר פליי," הוא אומר בקולו הצווחני וממשיך לדרכו.
כך כמעט כל ערב. אפילו אתמול היה פה. הביא ענבים שחורים, אשכול קטן. הרבה שנים לא אכלתי ענבים.
זו פעם חמישית בשבעה השבועות האחרונים שויקינגים מגיעים לבזוז את הכפר.
שמעתי את גברת פורסט אומרת לגברת ווטר שבעלה שמע ממכר ששמע משומריו של השריף מטולסמוט שביזה היא מעלה גבוהה אצל פראיים אלה. "כן, כן" היא הדגישה בעודה מצטלבת "שליחיו של לוציפר עצמו" עיניה השחורות הקטנות מביטות בזריזות ימינה ושמאלה ועודה מוסיפה בלחישה, " אין ספק בכך, יום הדין קרב ובא"
אני אדם זקן, אשתי מתה מקדחת הבוץ זמן קצר לאחר נישואינו ואיתה ילדנו שעוד לא נולד. מעולם לא נישאתי בשנית. בהתחלה מעצבות, אולם מהר אחר כך, מעצלות דווקא והנוחות שבהרגל.
גופי רזה ומצומק, העור צהבהב, משתפל ובין קפליו ליכלוך. בכל יום אני חש מכאוב בחלק אחר בגוף. מופתע אני שעדיין לא בא המוות לקחת אותי. גם השכנה, גברת טרי, שמזה שנים באה פעם בשבוע לכבס את בגדי, גם היא מופתעת מכך. ולולי היתה נוצריה טובה ודאי שכבר לא היתה באה כלל. שתי חולצות יש לי, שני זוגות מכנסיים ושני זוגות גרביים גסים. אני מחליף בינהם פעם בשבוע, כאשר מגיעה השכנה עם הבגדים הנקיים. בכל פעם היא מעווה את פרצופה הנפוח בהבעת גועל אל מול ריח דמיוני העולה ממני, בכל פעם באותה הבעה ובאותה תנועת יד, כאילו מעיפה מעל פניה זבוב, היא מניחה על שרפרף העץ את הבגדים הנקיים וממהרת לצאת, נושפת וממלמלת משהו לעצמה תוך כדי..
"מקווה שיעשה זאת מהר הפעם..."
אני לא.
כמו בכל פעם כמעט אני מתעכב עד כמה שניתן בלא לשקוע בנימנום. מתענג מהמחשבה על פרצופה החמוץ שממתין מחוץ לצריף, ממלמל לעצמו באיפוק מרוגז.
"אתה מוכן?!"
היא צועקת מבעד לחריץ הדלת
"עוד רגע.."
אני משתמש בקול הסדוק ביותר שגרוני מאפשר לי, מילים שכאילו ננשפות דרך ארובה ישנה וסתומה בליכלוך של שנים.
"רק עוד רגע גברת טרי הטובה"
טפו, אני יורק בשקט, לו היתה יודעת כמה מתאמץ אני ללכלך את בגדי כל השבוע.
הויקינגים האלה, אין מה לומר, יסודיים הם בביזתם. הרי כבר אחרי הביזה הראשונה לפני למעלה מחודש, כמעט ולא נשאר דבר בכפר שהו בעל ערך, להוציא את הצלב המקושט זהב שהובא במיוחד מהעיירה הקרובה טולסמוט על מנת לרומם את נפש הכפר שנבזז ובוזה. כמובן שגם הוא נבזז שבוע לאחר מכן.
אחרי הביזה ברביעית כבר נפוצו סיפורים על ויקינגים עצובים, מסתובבים חסרי מעש ברחוב הכפר, יורקים ומקללים ומפחידים חתולים ותרנגולות בעודם מחפשים אחר כל דבר בעל ערך שיוכלו להחזיר עימם לביתם.
הם לא אונסים הויקינגים מסתבר, משהו לגבי הכבוד הצפוני שלהם (או אולי משהו בנשים הכעורות של המחוז שלנו), ואחרי שהרגו את רוב הגברים החזקים בכפר בשני הביזות הראשונות, ולקחו כמה מבני הכפר כעבדים, כבר לא ממש נשאר את מי לקחת או במי להלום בגרזן.
מספרים שהמנהיג שלהם, דוטראק או ראנגאר או משהו כזה, גילה דרך מארצו לארצנו. ולפחות עד שיחליטו לנחות ברצועת חוף אחרת, הכפר שלנו נמצא ממש ממש בדרכם פנימה לתוך אנגליה. וויקינגים, קשה להם כנראה לראות כפר ולוותר על ביזה טובה, כך שמאז שאותו גאנגאר נחת לראשונה על חופינו, הכפר הקטן שלנו הפך לתחנה מחייבת במסעות שלהם.
הדלת נפערה בפראות, והעירה אותי משנתי, כאב. אני נאנק בכבדות ומתרומם ממיטת העץ הקטנה שלי, שמיכת הצמר המלוכלכת מחליקה לרצפת העץ המלוכלכת יותר. ויקינג צעיר וחסון צועד אל החדר בביטחון עצמי מודגש. הוא גבוה, אני מציין לעצמי, גבוה וצהוב, ומזוקן גם. זקנו הצהוב קלוע בצמה ומקושט בחרוזים. דם יבש מרוח על פניו בפסים עבים היורדים מהלחיים מטה אל הלסת, הוא לובש עורות ושריון קל. בידו גרזן גדול. אני מביט בו ופולט אנחה רפה. הוא מביט חזרה, נראה מבולבל. ויקינגים לא ממש מגיעים לחלק הזה של הכפר, אולי עליבות הצריפים ואולי הריח מדיר החזירים וערימת הזבל בקצה השביל החותם את הכפר. הוא מרצין ואז שואג תוך שהו מביט סביבו בעצבנות. אני מתיישר מעט במיטתי ומשתעל, פעולה המטלטלת את עצמותי כאילו הייתי בובת חוטים במופע רחוב. הוא מביט בי שוב בעודו סורק את החדר, מחפש לשוא חפץ שאינו מחובר לצריף או לחילופין שאינו חסר ערך לחלוטין. לרגע אני מזהה במבטו חמלה, עוד שיעול, טילטול וירקה של ליחה מעורבת בדם, אני מרים אליו עיניים דלוחות ופולט יבבה. הוא מביט בי ושוב אני רואה בזוית העין שלו, אולי איזה אב זקן, סב או דוד... ואז הוא מבחין בקנקן הפליז שליד מיטתי ובכוס התואמת שלידו. הוא ניגש ומוזג כוס מים, מביט בי ותוך כדי מגיש לי אותה לשתות, אני מקרב את שפתי וגומע לאט, כמה אני מחבב את הקרירות המרעננת שבמגע המתכת בשפתי.
איני סובל קנקני חרס. ידי רועדות ואני מפיל אותם תדיר, כך גם עם כוסות חרס. מה גם שמגע החרס הרבה פחות נעים, חסרה לו הקרירות המרעננת... ולבסוף, שמתי לב שהחרס, מתלכלך הוא מהר יותר, וקשה יותר לניקוי מהמתכת. כמה אני מחבב את קנקן הפליז הישן שלי, חפץ חבוט וכעור אולי, אבל שומר את המים שלי קרירים. הויקינג הצעיר חוטף מידי את הכוס ומעיר אותי ממחשבותי, הוא נראה מעט חסר סבלנות, אני מביט בו וחושב לפלוט עוד יפחה אך הוא מסתובב והולך, הקןקן והכוס שלי איתו.
אני רוצה לצעוק אבל אין לי כח. כמה חיבבתי את הקנקן הזה.
במקום צעקה אני פולט אנחה רפויה, ונשמט חזרה למיטה הקשה.
ידי מגששת מתחת למיטה עד שנתקלת בצלחת החרס שהביא אתמול נער המזבח, מעניין אם רצחו אותו הפעם, אני מנתק ענב מהאשכול הקטן ותוחב אותו לפי, שאריות השיניים שלי בוצעות אותו והעסיס המתוק והקריר ממלא את פי. אני מוצץ את הענב המתוק בקול, ומתענג על המחשבה שאולי הויקינג הצעיר פנה לביתה של שכנתי אחרי שיצא... עוד ענב שמנמן נתחב בין שפתי היבשות ומתפצפץ בקול מציצה בין חניכיים חשופות ושברי שאריות שיניים...
"ג'ונה, אתה מוכן בבקשה לאכול יותר בשקט!"
קולה בוקע מחדר השינה ומעיר אותי המחלומות בהקיץ מול מסך מרצד.
"ומה אתה רואה שם בכלל, זה נשמע נורא, תנמיך את זה"
אני מסיים ללעוס את הענב שבפי בשקט מאולץ ומציין לעצמי שזה היה קצת פחות טעים ככה
.
"זו סדרה על ויקינגים ג׳יין... לא חושב שהיית אוהבת"
