סופרפוזיציה

והמחשבה העיקרית שמלווה את כל זה היא: איך, לרגע אחד, העזת לחשוב שיש לך ערך כלשהו??? העזת לצפות למשהו ממישהו? אם לא הכוס שלך, היה עדיף לעולם שלא היית קיימת. 

ואני מתקשה להפסיק לבכות.

טריגר "זונה משומשת" הופעל אצלי במלוא הכוח. 

אני מרגישה כל כך מטונפת, ששום מקלחת לא תשטוף את זה ממני. אני מרגישה מכוערת, פתטית וחסרת ערך. אני מתביישת בעצמי, בעצם קיומי. 

כואב לי התחת, אבל אין בזה שום נחמה. הכאב, החבלות, בוזבזו לגמרי. עכשיו הם רק תזכורת לגועל נפש הנורא שאני חשה מעצמי. תחושה עמוקה של בחילה. בא לי להקיא. 

האמת שהיה לי ערב קשה. אבל הקשה נמהל בטוב. גיליתי שיש לי חברים ממש טובים כאן, שיודעים לתת לי את החיבוק וההחזקה כשצריך. 

אני לא אותו אדם שהייתי. אני מקווה ומאמינה שכבר לא אהיה. אני עדיין בוכה מהדברים שאמרת לי וכמה ריגשת. תודה.

נכנסתי לבדסמ ב -2003. היו לי שנים שלקחתי הפסקות. ההפסקה הגדולה ביותר הייתה לפני 6 שנים, וחזרתי לפני חודשיים. למרות שאני נחשבת לוותיקה, אני מרגישה שאני מגיעה לבדס"מ וחווה דברים בעיניים חדשות. ממש רעבה לחוויות שגם אם חוויתי בעבר, פתאום מרגישות לי חדשות. 

ואני רוצה לעוף לסאב ספייס.

סשן אימפקט- הכי מוכר. חוויתי ממנו הכי הרבה, ובכל זאת, אני חווה אותו מחדש ולומדת איך לעוף איתו. 

שעווה- מרגשת ומלחיצה. 

שיבארי- בעבר לא נמשכתי לזה ועכשיו ממש כן, ומאוד רוצה להתנסות. 

היפנו-פטיש.... וכאן נעצור לרגע. מדובר בהיפנוזה לכל דבר ועניין. השראת מצב טרנס על אדם ותקשורת איתו מתוך מצב זה. את התחום הזה לא הכרתי עד עתה, ואני לחלוטין מוקסמת. מאז ומעולם נמשכתי לשליטה מוחית. הייתי מאוהבת בקילגרייב (האיש הסגול), ולא רק בגלל שדיוויד טננט חתיך עולמי.

כניעות מושכת אותי. כניעות מתוך התמסרות. לא מאיזושהי אידיאולוגיה מפוצצת על בדס"מ. זה פשוט פאקינג כיף להתמסר ולהכנע. זה מושך אותי מנטלית, רגשית ומינית. והיפנוזה היא השליטה האולטמטיבית. סוף סוף מישהו מחזיק את המוח שלי בידיו (לא מילולית, כן?). זה מרגיש מאוד מכיל ומספק. 

רוב מה שאני אומרת כאן הוא בתיאוריה. יצא לי רק לטעום טעימה קלה בזום אתמול, ואני משתוקקת להתנסות בעוד. כן, גם מפחדת. אבל נראה שבתחום הבדס"מ לפחות, ככל שזה מפחיד אותי יותר, כך זה מטריף יותר.

מניחה שאעדכן בהמשך על חוויות נוספות😀

לא, זה לא ילך יותר.

מה שהיה כבר לא מספיק.

השתניתי.

כבר לא מספיק מגע מרפרף

פעמיים בחודש.

כבר אי אפשר בלי חדירה.

אני חייבת להיות מלאה, 

מכל הכיוונים,

עד אפס מקום.

לא, זה לא ילך יותר.

סשן קליל כבר לא יספק.

גם לא בינוני.

אני חייבת שתלך הכי רחוק שיש,

רק כדי לבוא על סיפוקי. 

זה לא ילך יותר. 

כי אם אתה לא מספיק איתי,

לא מביא את עצמך אלי

בכל צורה אפשרית ובכל הכוח,

זה פשוט לא ילך.

אצטרך לקחת עשרה אחרים

רק כדי לרוות,

וגם זה לא יספיק.

זה לא מה שאני רוצה באמת.

אני רוצה גבר אחד חזק

שלא מפחד מכלום.

גם לא, בעיקר לא

מעצמו.

עם סשן טוב.

סדר לי את הכוס,

עם זין טוב.

סדר לי את המחשבות,

הן חומקות

חומקות ממני.

עצור את סיבוביי.

רתק אותי אליך.

הטבל אותי בשקט,

והוצא אותי

טהורה.

הגעתי אליו לפני כולם. ככה יצא. הוא עושה לי סיור במתחם שלו. מראה לי מחסן:

"וזה מקום מצויין לסשנים".

"כאן?", אני מעווה את פני. "כל כך צפוף כאן, ומלוכלך...". אני מביטה על החול והעפר שמכסים את הרצפה. "אני לא הייתי עושה כאן סשן". 

"זה בגלל שלא א מ ר תי לך לעשות כאן סשן", הוא אומר, קולו מגיע מאחורי. אני מביטה אליו, ממצמצת מעט בבלבול. נימת קולו המנומסת והקלילה משתנה לפתע, והופכת למצווה. 

"אם הייתי אומר לך לשכב עכשיו על הרצפה, היית שוכבת". 

אני מחזירה עיני אל המחסן החשוך, ושוב אליו. הוא כבר לא בחור חביב שהזמין אליו כמה חברים. הוא אדון, וכרגע עיניו אפלות. פתאום עוברת בי תחושת סכנה ובד בבד אני מרטיבה. אם הוא היה אומר לי להשכב עכשיו על הרצפה, ייתכן שהייתי נשכבת. 

פתאום הוא מחייך והמתח מתפוגג. האדון מרצד לעוד שבריר שניה ואז מתמזג לתוכו. אנחנו כבר לא טורף וטרף, כבר לא אדון ושפחה. אנחנו אנשי תרבות. עלינו למרפסת ללגום יין. 

שמתי לב שרוב השולטים לא אוהבים להשתמש במילה "פקודה". הם מעבירים "הוראות", או "הנחיות". וכשהם רוצים שהנשלטת תבקש מהם אישור על משהו, הם אומרים שהיא צריכה "להתייעץ איתם לפני".

אני אומרת: למה לסרס את כל הכיף?

אני אוהבת שהשולט שלי נותן לי פקודות, לא הנחיות. 

אני אוהבת שאני צריכה לבקש רשות, לא להתייעץ. 

אני אוהבת להרגיש מלאה באדון שלי, לא רק פיזית, גם רגשית. רוצה אותו נוכח בכל כיוון ובכל מקום: בראש, בגוף ובלב. 

או שאנחנו שם או שאנחנו לא. אבל אם אנחנו כבר שם, למה שלא נעוף עם העוצמות? 

בואו נדבר על זה.

היה גבר אחד שידעתי שלא יעזוב, פשוט כי הוא אמר לי: "או שאשבור אותך, או שאת תעזבי". בסוף באמת עזבתי, כי לא חפצתי להשבר. 

כל השאר... או שהם עזבו, או שאני דאגתי לעזוב לפני, כדי לא לחוות נטישה. זו מילה קשה, "נטישה", אבל ככה זה מרגיש לי כשאני נותנת את הלב, מסירה מגננות ובוטחת. כאילו השאירו את הלב שלי לקפוא בשלג והלכו. 

ואחת היום גרמה לי לבכות..  ואני עדיין בוכה. היא אמרה שחרדת נטישה היא לא "בעיה", אלא "מצב שמצריך התייחסות", ושאני לא צריכה להתמודד עם זה לבד, אלא עם אדוני. ככה, פשוט. וזה שאני חווה רגשות בעוצמות, ונקשרת, ומתאהבת, ומעוניינת להשלט סביב השעון, כל זה לא הופך אותי ל "תלותית". מן הסתם שמקומות של התמסרות מוחלטת משחררים רגשות של הקשרות וחרדות. ככל שזה עמוק יותר, כך משתחרר יותר רגש. אני לא יודעת לעשות בדס"מ עמוק בלי להרגיש. גם לא אהבה. 

יצא שמיילדומי. אני אוהבת מיילדום. באיזשהו שלב, דום ענד קולר לנשלטת שלו. היא נראתה נרגשת ומסופקת כאחד. סאבית עשתה עיסוי לכפות רגליו של אדונה. כשהלכתי, שתי סאביות כבר היו על הרצפה, ראשן על ברכי הגברים, המלטפים את שיערן.

לא אכפת לי אם זה פתלוגי, אם אני פתלוגית. זה המקום בו אני מרגישה הכי בבית, הכי נכון, הכי שלמה. ואני לא רוצה לעזוב עוד לעולם.