סופרפוזיציה

ולא מסוגלת לענות. 

יש לי מאצ'ים ולא מסוגלת לקדם. 

האמת שמשהו בי חסום. זה לא בגלל האקס, ממש לא. פשוט אין לי כוחות לכל הריקוד הזה, כשאני מרגישה שהנשמה שלי צריכה רק אנרגיה מאוד מסויימת. קשה להגדיר אותה, אבל היא הדבר היחיד שיאפשר לי להפתח. אני מחכה להרגיש אותה. 

קלילה, בטוחה, חמה, מחוייכת, מקבלת אותי בשמחה. וכמו כלבלב (ואין כאן בדיחה בדסמית), אני מחכה להריחה. 

תאנוס אותי בכוונה,

לא בטעות.

תאנוס אותי עם משמעות.

תאנוס אותי כאילו אכפת לך ממני מספיק

כדי לרצות לפגוע. 

תאנוס אותי ברוע, בשנאה,

לא בחוסר שים-לב.

תשמע את ה "לא" שלי ותמשיך.

תאנוס אותי בכוונת תחילה,

לא בטעות,

כמו ג'וק שדרכת עליו בדרך לשירותים.

תראה אותי נשברת, נפלשת, מחוללת,

ותהנה. 

אולי ככה תהיה לי משמעות בעיניך.

אולי ככה אהיה יותר מחור חסר משמעות,

זונה מטונפת,

שבכלל לא אכפת לה אם הזין בפנים או בחוץ,

גם ככה היא כבר לא מרגישה כלום.

גם ככה היא

כלום.

אדם? לא ראיתי אדם. 

יש כאן רק חור. 

סליחה, אבל לא בגלל יום השואה.

מרגישה שבא לי קשר, אבל לא מסוגלת להתמודד עם חיפוש. עם אכזבה ובייחוד עם דחיה. לא מרגישה חזקה מספיק להדחות כרגע.

אני זקוקה להצלחה. ולטוב. לטוב שיעטוף אותי. 

לפעמים הישג יכול להיות קטן לכאורה, אבל למעשה ענק. הוא יכול להיות מחשבה חדשה, שלא עלתה על דעתך. פשוט כי לא היית בשל. 

כל חיי אני הולכת כפופה. ראש מושפל, גו כפוף. למדתי בשלב מאוד מוקדם להסתתר מפני העולם. לא למשוך תשומת לב מיותרת, כדי לצמצם פגיעה. לאחרונה אני מנסה ללכת זקופה ומגלה שקשה לי. חיים שלמים של הסתתרות גבו מחיר.

קבעתי היום תור לאורתופד. אני רוצה לבדוק אם נוצרה עקמת או שסתם חולשה. אני רוצה להבין אם ניתן לשפר בפיזיותרפיה.

אני

רוצה

להזדקף. 

ואחרי חיים שלמים של שאיפה לרצפה, זה הדבר הכי מדהים שיכול להיות.

חוץ מכך שאני מחפשת. לא סשן, לא סטוץ. קשר יחסי שליטה משמעותי, עם אדון הרואה בכל העסק הזה מסע רוחני משותף. התגעגעתי. 

הרעב לשיחה עם איזה גבר מבריק ורע. 

וגם רעב אחר. רעב לקשר טוב ומטיב, לשם שינוי. אחד שיחזיק נצח. אבל אין לי כוח לחפש ולגלות שאין שום התאמה, או שכל העסק מפרך, מביך וחשוף מדי. ואין לי כוח להתאכזב. 

אולי אסתפק בשיחה עם גבר מבריק ורע לבינתיים. 

אני מתגעגעת לימים שיכולתי פשוט לזרוק את עצמי לכל זה. לחופש להפגע. כשלא הייתי אחראית על אף יצור מלבדי. 

וכאן, בבדס"מ, אני לא מתכוונת להתבייש גם בתשוקות היותר אפלות שלי. למשל, התשוקה ללכת לגבר זר ואפל, לשכב לפניו ולעצום את עיני. שיעשה בי כרצונו. 

כתבת שמדליק אותך לאסוף נשים חלשות שזקוקות לחיבוק המרפא שלך. מדליק אותי להיות חלשה בחיבוקך. בוא נשחק את המשחק הזה- אתה חזק, אני חלשה. אתה גדול, אני קטנה. אתה מושיע, אני ציפור פצועה לצד הדרך. 

בוא נשחק את המשחק הזה. עזוב אותי מעובדות, משוויוניות, מקשר בריא ונכון לפי ספר החוקים. עזוב אותי מכל השיט הקורקטי הזה. בוא נשחק את משחק הכוחות, סופרמן מושיע שלי. 

ואני מבינה שזה לא ממנו. זה ממני. הרוב לפחות. 

מי שעוקב יודע שלאחרונה סיימתי שש שנים בלי כלום. לא סקס, לא גברים, לא בדס"מ. נאדה. 

לקחתי את הזמן להתרפא מדברים קשים שעברתי. 

ופתאום, איתו, העוצמות הרגישו כמו עם האדון הראשון שלי. וגם הדחף לרצות. וכן, גם קצת רצון לפגוע בעצמי. אני לא יודעת מאיפה בא. אולי כי לא הייתי כל כך הרבה זמן, כשחזרתי, חזרתי לנקודת ההתחלה המוכרת. אולי גם שכחתי איך זה מרגיש... לא יודעת. אבל אני פתאום שפחה חדשה, ילדה קטנה שזקוקה למנטור. כשסיימתי עם הראשון הייתי בכזה מצב תלותי וחלוש, שאשכרה הייתי זקוקה ל "אדון מעבר", רק כדי שאוכל להמשיך לשרוד ולתפקד. אז אני לא בדיוק שם, אבל אני מרגישה אבודה במידה דומה. מאוד מוזר המקום הזה. אפל, בודד, עצוב.... ומפתיע. כי איך הגעתי משש שנים של זומביות ל... זה?

הוא השאיר את הידיים שלי ורגל אחת קשורות, והניח את ראשי בחיקו. לא יכולתי שלא לחוש שהוא ידע שלעשות זאת כשהידיים שלי עדיין קשורות, פשוט נכון יותר. זה הרגיש בטוח באופן מוזר, כי רק לפני שעה הכרנו. 

נראה לי שבסופו של כל אירוע דרמטי בחיי, אני עושה פניית פרסה ופונה להביט בעצמי במראה. האם אני אוהבת את מה שאני רואה בפנים ובחוץ? ואם הפער גדול, זה בלתי נסבל. 

כרגע הפער גדול. אני רחוקה מלהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. אבל כבר הייתי במקום הזה בעבר. מנסה להבין למה אני תמיד מוותרת לעצמי. אולי בגלל שוויתרו עלי, מזמן. אולי בגלל שגרמו לי להרגיש שאין לי מה לטרוח, זה לא יעזור. 

מהמקום הזה, להרים את עצמי למעלה, ולא להפסיק ולא לוותר- זה הדבר הכי קשה שיש.

וזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות. לומר להם שם בעבר: אני לא מקשיבה לכם. אתם משקרים. אני כן ראויה ועוצמתית. ואולי פשוט לסתום את האוזניים וללכת מהם, למעלה, למעלה, למעלה... 

אין לזה גיל. כל פעם לנסות מחדש, עם מודעות וכוונה מחודשת. וכל פעם זה יהיה קל יותר. עד שזה יצליח. אולי בפעם הזאת.