סופרפוזיציה

היום אני מרגישה בודדה, שמנה ואוכלת סרטים מתוך קרטון ענק של פופקורן. מדוכדכת או בדיכאון, מה ההבדל אני לא בטוחה. כואבים לי מקומות שלא צריכים לכאוב לי, ודי בא לי למות. 

הולכת לנסות לאבד הכרה במיטה (לשינה, כן?)

היום אני רוצה לדבר על חוסר אונים בסשן. טוב, לא חוסר אונים בכללי. איך זה הרגיש ל י. כי זה מעניין. 

מאז שחזרתי לסצינה לאחרונה, לפעמים אני קשורה ולפעמים לא. לפעמים בחבלים, פעם באזיקי עור, פעם בדבק. תמיד זה מרגיש לי כאילו אם באמת ארצה, אוכל לצאת מזה. אם רק אמשוך מספיק, הדבק יקרע. אם רק אתפתל מספיק, אצליח להשתחרר מהחבל. אזיקי עור זו בכלל בדיחה. בטח אני יכולה לשחרר אותם בעצמי, איכשהו. לא אומרת שזה נכון, אבל ככה זה מרגיש. אני לא עושה אזיקי מתכת בסשן. הרעיון מלחיץ אותי בטירוף, המחשבה שלא אוכל להשתחרר כשארצה. 

אז אתמול, באופן בלתי צפוי, דום החליט להכניס אותי לסד שלו. הייתי ספקנית מלכתחילה, בטוחה שלא אצליח להכנס. זה סד קטן. הצוואר שלי עבה מדי. זה לא יסגר. 

אבל דום התחיל לשחק עם התנוחה שלי כדי להתאים את הסד, והתחלתי לחשוש שאני בצרות. 

"אתה זוכר שאני קלסטרופובית, נכון?"

"כן", הוא עונה וממשיך לסדר את הסד. 

"אני לא יכולה, זה מלחיץ אותי. אני אכנס להתקפת חרדה".

אין תגובה. 

פתאום זה מרגיש שהצוואר שלי בדיוק במקום. גם הידיים. יש מקום לסגור את הסד. 

"לא, אל תסגור אותו!"

סגירה ונעילה. 

אני בשוק מוחלט. הפוזיציה נוראית, מכאיבה לגוף, הכיפוף קשה ומעמיס על הגב ועל הברכיים. הוא חיבר גם את הרגליים עם אזיקים לצידי הסד, בפיסוק. אני לא יכולה לזוז. אני חסרת אונים לגמרי. וזה היה הרגע, בו ההבנה של חוסר האונים המוחלט בו אני נתונה, שהספייס קפץ. נסקתי לשמיים. זה היה כאילו מישהו לחץ על כפתור ועפתי הכי גבוה למעלה שאפשר (וגם קודם הייתי בספייס, אז זה היה ממש גבוה). הייתי מפוחדת ממש. אבל בעיקר הייתי חסרת אונים. תלויה לגמרי בחסדיו של הדום שלי. ידעתי שהוא לא יפגע בי, שהוא ישחרר אותי אם יהיה צריך. אבל פתאום התחלתי לחשוב מה אני עושה אם חס ושלום משהו קורה לו. איך אצליח לקרוא לעזרה? 

לא הספקתי לחשוב על זה יותר מדי, כי התחלתי לחטןף הצלפות וחבטות מאחורה. לא הייתה לי שום דרך אמיתי להתחמק מהן, מה שהקפיץ אותי עוד כמה אוקטבות למעלה. 

בזמן האפטרקייר, כשהצלחתי לדבר, ניסיתי להבין מה קרה כאן. ניסיתי להבין אם אני כועסת, אם נחצו גבולות.

"אבל ידעת שאני קלסטרופובית."

"ידעתי. אז מה?"

ואז ידעתי גם אני. הוא לא מפחד מהפחדים שלי. הם בטח לא יכתיבו לו לאן הוא מוביל אותי. חייכתי. הוא משחרר אותי מהכבלים של עצמי, מה שלא הייתי עושה לעולם. 

פחד, התרגשות, אדרנלין...

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=132600&postid=1367019#anc

כמה שבא לי אדון. כמה שהוא נחוץ לי. מישהו שיגיד לי מה לעשות, מישהו שירצה אותי, מישהו לחקור איתו את המיניות שלי, ששוב מוזנחת לחלוטין.

בא לי לשים את כל הטריגרים בצד ולהיות חופשיה.

בא לי להתחיל מחדש, גליון חלק. 

אחרי הפעם הזאת, אני כבר לא חוששת מהיפנוזה. יודעת ומרגישה שהכל נעשה בהסכמתי, ויותר מזה: בשיתוף פעולה שלי. אחרי כל החששות הטבעיים שיש כשמגיעים לתחום בלתי מוכר, ועוד נישתי כמו היפנו-פטיש, זה בהחלט מרגיע ומשמח. 

המהפנט דאג להכין אותי בתחילת הערב למה שהולך לקרות ( דברים שדיברנו עליהם מראש), ואף דאג לתת לי שתי מילות ביטחון ולקבל הסכמה בכל מעבר משלב לשלב. מסתבר שאפשר, גם בתוך טרנס!

אז מה היה לנו? חלק מהדברים שהיו בסשנים עם המהפנטים הקודמים: אינדוקציית יד אחת עם בלוני הליום ויד שניה עם ספרים. עבדה נהדר. אינדוקציה קסומה עם טבעת עתיקה למראה: המהפנט הסביר לי שברגע שהטבעת תיפול אכנס לטרנס. צחקתי, כי לא הבנתי למה שהטבעת תיפול. החזקתי בה יפה מאוד על כף ידי. אבל אז הוא הסביר לי שהיד שלי הופכת ליותר ויותר כבדה, והופ! ברגע שהיד נפלה, גם הטבעת, ונרדמתי מייד. הייתי גם שוב בחדר המלון המפנק עם הטלוויזיה שבה ספירלה שמסתובבת ומסתובבת, ורק כשאהיה רגועה לגמרי אראה את המספר במרכזה. הוא ספר ואת המספרים האחרונים ספרתי יחד איתו, על פי הוראתו. באפס נכנסתי לטרנס הכי עמוק שהייתי בו אולי אי פעם. והמחשבות והדאגות נעלמו לי, גם על פי הוראתו, אחת אחרי השניה. כמובן האינדוקציה של ללחוץ למהפנט על היד בזמן שהוא מחווה סדרה של תנועות מהירות מול פני עבדה שוב. הפכתי לספגטי ונפלתי. 

היו עוד כל מיני דברים נחמדים, אבל נקודת השיא שלי הייתה הקשירה ההיפנוטית. המהפנט הסביר לי שעכשיו הוא הולך לקשור אותי. הוא הורה לי לשים את ידיי מאחורי הראש והסביר איך הוא קושר אותן בחבלים עבים ואני לא יכולה לזוז, בייחוד מאחר והן קשורות גם לשיער, וכל תזוזה שלי תמשוך גם את השיער. את הרגליים חיבר בפיסוק לשני רגלי הכיסא. אני מקווה שברור שהכל היפנוטי, כן? לא היו חבלים פיזיים. אבל אני הייתי קשורה ומאושרת. מבלי לדעת, לקשור לי את הידיים מאחורי הראש הביא אותי בדיוק לתנוחה שהכי מעיפה אותי: תנוחת הכניעה המוחלטת. כמו שבויה. הרגשתי קשורה לגמרי ולא הייתה בי טיפת רצון להשתחרר. 

כמובן, שוב השלב של פרצי הצחוק הבלתי נשלטים. אני כבר לומדת להכיר את עצמי בהיפנו. והקלות הזאת שבה אני נכנסת לטרנס ודי מתקשה לצאת ממנו, רק מבהירה לי מה שידעתי תמיד: נולדתי עייפה.

תודה למהפנט המנוסה, הרגיש והקשוב Matan Nawi 

ועוד קצת סשן היפנו:

*התיאור כתוב בגוף מעורב, כיוון שהסשן הועבר על ידי אדם א-בינארי.ת*

סשן היפנו קצת אחר: הגעתי למהפנט.ת בשעת ערב מוקדמת. התחלנו בשיחת תיאום ציפיות. לאחר מכן הוא ביקש ממני לתאר את המקום שהכי בא לי להיות בו בעולם כולו. באופן לא מפתיע, זה היה חדר מלון עם מיטה זוגית, המון ערוצי טלוויזיה, ושירות חדרים. מקום שלא אצטרך לצאת ממנו, ואוכל רק לישון בו, לראות טלוויזיה ולאכול. בשלב זה התבקשתי להשען אחורה על הספה וללכת בעיני רוחי למקום הזה. המהפנטת תיארה לי כיצד מרגישות השמיכות הרכות, הטמפרטורה הקרירה והנעימה והטלוויזיה... הטלוויזיה שיש בה ערוצים שאני לא מכירה אבל פשוט אין לי כוח לקום ולהעביר, כי נוח לי כל כך... ויש ספירלה שמסתובבת, עם כל מיני ריבועים וצבעים ועיגולים שמסתובבים זה לתוך זה... הקול שלו היה כל כך מרגיע ושקעתי לי למנוחה שלי. כשהוציא אותי מהטרנס גילינו שהתניה שהכניסה לי במהלך הטרנס לא עבדה. הרגשתי מאוכזבת מעצמי. אולי אני מגלה התנגדות? אולי ה י א מאוכזבת ממני? והיא דיברה, לדעתי לא במטרה להרדים אותי. אבל נרדמתי שוב. ושוב הייתי שם.... היה לי כל כך כיף להיות במקום ההוא שפעם אחת ממש סירבתי לצאת כשאמרה לי. יצאתי וחזרתי שוב מייד. מה עוד היה? פרצי צחוק בלתי נשלטים וארוכים... לא טבעיים. וכל כך משחררים. גוף שנדבק לספה על פי התניה שהחזיקה אחרי היציאה מטרנס. להיות על הברכיים, מנומסת ומאושרת. כל כך התגעגעתי לזה שקיוויתי שיגיד לי להתחיל לזחול. השתוקקתי לזה. הרדמות שוב ושוב, טפטופי שעווה היפנוטיים, ובסוף- סאב ספייס. כן, זה המוכר והאהוב ששולח אותי להשכב על הרצפה. 

תודה רבה רבה למהפנט.ת!!!

עם חזרתי לעולם הזה.

קשה לי למצוא שולט שמתאים לכל הצרכים שלי. 

אני מאוד מנטלית. מאוד. וזקוקה לגבר חכם ביותר.

אבל למרות שאני נמשכת למנייקים ויש לי פנטזיות אפלות, הצורך האמיתי שלי הוא בדדי. ואליהם אני נמשכת רגשית מאוד. Care giver. אני מנסה ללמוד לא להתבייש בצורך הזה שלי שידאגו לי ויגנו עלי. 

הצעד הראשון בלמצוא את מה שאת זקוקה לו, לזמן אותו, הוא לדעת מה זה בדיוק. יותר מכך, לקבל את עצמך כפי שאת. 

ואני צריכה דדי. מחנך, אוהב, מגן, שתלטן, רכושן, קנאי, קשוח, חכם... דדי. שאהיה שלו. 

הי לכם.
היום עברתי חוויה משנת חיים, ורציתי לחלוק אותה איתכם.
מבחינת הניסיון בהיפנו פטיש- יש לי כמעט אפס ניסיון. היה לי לאחרונה סשן קצר בזום, והיום- טעימה ראשונה בסשן ממשי, פנים מול פנים.
הגעתי למהפנט קצת באיחור עקב פקקים, וכבר הרגשתי לא בסדר עם עצמי. אבל אני די מרגישה ככה כהנחת בסיס. גם הייתי מפוחדת, נרגשת.... קצת תוהה עד כמה אני פסיכית. בעיקר הרגשתי מוזר. מעולם לא פגשתי את הגבר הזה עד היום. קיבלתי עליו המלצות וגם תחושת הבטן שלי אמרה שהוא בסדר, ועדיין חששתי. עמדתי להפקיד את הפאקינג מוח שלי בידיו.
הוא קיבל את פני בצורה חמימה ומרגיעה, וידעתי שאהיה בסדר. אחרי מעט שיחת חולין התחלנו ב "תרגילי חימום". התרגיל הראשון היה לשים את שתי הידיים לפני ולעצום עיניים. על יד אחת נערמו ספרונים דמיוניים והיד השניה "חוברה" לבלון הליום. ככל שמילותיו ערמו על ידי עוד ספרים ומנגד "משכו" את היד השניה למעלה, הרגשתי איך הידיים שלי זזות מאליהן, האחת למטה והשניה למעלה. זה היה מגניב, אבל התרגיל השני היה מה שבאמת העיף לי את המוח. המהפנט נתן לי להחזיק מטוטלת קשורה לשרשרת. הייתי צריכה להחזיק אותה ישר לפני ולהסתכל עליה. הוא תיאר לי איך היא זזה מצד אל צד, עושה עיגולים קטנים וגדולים, עוצרת, ממשיכה.... וזה היה פשוט הדבר הכי מדהים בעולם. הוא לא נגע במטוטלת, אבל נראה שהיא מצייתת לכל פקודה ופקודה שלו! באותו רגע, משהו עמוק בתוכי נדלק. הבטתי בו אחוזת התלהבות ואמרתי בתדהמה: "מה זה, זה קסם!!!" הייתי מאושרת. הרגשתי כאילו אני שוב ילדה קטנה שמנסה לעשות קסמים. אבל הפעם הם מצליחים, ומי אמר שאין קסמים בעולם??? המהפנט חייך ואמר שזה הדבר הכי קרוב לקסם שיש לנו בעולם הזה. המשכתי להביט בו בחיוך מאושר ובעיניים בורקות, כשאני חושבת: "בוא נעשה קסמים!!!" זה פשוט היה רגע מגניב ברמות על.
שאר הערב תרגלנו כניסה ויציאה מטרנס, העמקתו, ועוד דברים שונים שיהיה ארוך ומורכב עבורי לתאר כרגע. בעיקר כי הם קרו בתוכי.

רגע מדהים נוסף נרשם כשתרגלנו כניסה לטרנס בעמידה, ועל פי פקודה נרדמתי ורגליי פשוט קרסו תחתיי. מזל שהמהפנט תפס אותי לפני שהגעתי לרצפה.
אני יכולה להגיד שבכל פעם שנרדמתי על פי פקודה ( וגם לא, פשוט כי הוא עשה דברים שהרדימו אותי) הרגשתי סוג של סיפוק עמוק. כזה שמרגישים כשנותנים למישהו אחר לשלוט בך. זה השחרור מעצמך. זו תחושת הכניעות. זו ההתמסרות.
אז תודה רבה רבה למהפנט שששינה את חיי. אין לי ספק שזה תחום שארצה להעמיק בו עוד ועוד בעתיד.
בואו נעשה קסמים!

יש מגירות בנפש שעדיף שלעולם לא תפתחנה שוב. השדים הכי מכוערים ומרושעים יוצאים מהן. 

יש גיהנום שעדיף שלעולם לא ישפך החוצה, כי הוא יטביע אותך בלבה רותחת.

חברימות, קוראים לזה פוסט טראומה מורכבת. וכשטריגרים מופעלים היא מתפרצת במלוא עוזה. 

המציאות הופכת למראה שחורה ומעוותת, ואת נשאבת לארץ הסיוטים.