סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Walking Wasteland

פואטיקה אפוקליפטית בסיטונאות.
לפני 6 ימים. שבת, 7 בדצמבר 2019, בשעה 01:49

או שלא הגעתי למכסת הקפאין הדרושה כדי לשרוד

 או ציאניד, כזה שמוזרק לתוך הלבלב המשריץ אינסולין לתוך פנים של אנשים, או נוזלי אשכים המותכים באהבה ישנה, או חורבן איתקה, או שברי לב בחומץ ויין, או השתקה וירטואלית, ויראלית כמו מגיפה שחורה, כמו דגני בוקר בתוך חלב אמי, כמו ואגינה פתוחת שפתיים המחכה להיקלט, עיר מקלט בזמן נפילת האטום וללא הגנה ראויה, נגינת החליל בהמלין או כינורו של אריך זאן, או אצבעותיו החרוכות של גלן גולד המקישות בצרידות מן הקבר.

עייפות החומר, ערבוב נשמות בקלחת שתן.

עצב כבד נופל מן השמיים אל אדמה של שופכין.

 

לפני שבוע. שבת, 30 בנובמבר 2019, בשעה 18:25

כשאני נותן למוזיקה של אחרים לדבר במקומי.

 

 

 

לפני שבועיים. שני, 25 בנובמבר 2019, בשעה 03:04

מים מפעפעים מבין עשבים שוטים,

יורקים מבטן האדמה רעילות מצטברת המתפרקת לשכבות אפימרדליות גוססות.

בחילת זרים, חורפת אוננות חורגת דמים, קילוחי קור חורכי מבט,

פילוחי לור שוטפי דעת.

רציתי לשתות מחלב עצמותייך,

לינוק מרקמת שרירים החונקת זכרונות ועורמת פורקן של קילופי שפה,

אך ערפתי בך תחושות וקברתי בתוכך קיטונות,

וטבלתי אל תוך מיטות חולות מבודדות בשדות דמים הקורסים מחוץ להתאבכות הזמן.

 

.be

לפני 3 שבועות. חמישי, 21 בנובמבר 2019, בשעה 17:40

אומרים שהאבודים המחפשים מקלט בקתדרלות מוצאים נחמה בעצימות הארכיטקטית שבין קירות האבן הגבוהים.

האור החלוש החודר דרך זכוכיות הוויטראג', ההמהום האקוסטי המהדהד בחללים העמוקים מהווית התפילה;

אלו ואחרים מהווים מהתחושות הקטנות שמרגיש האדם מול הרעיון הגדול והבלתי נתפס בו הוא נעטף בבדידותו כששיערותיו סומרות.

בדומה, אני מוצא את עצמי נעטף בין היערות העבים. בחשיכה החודרת דרך צמרות העצים הירוקים,

ברחש העלים המתפתלים בין כפות רגליי היחפות,

בצינת החורף וטיפות הגשם ומשב הרוח המסית את שיערותיי אל פניי ומהן אל האבק הנישא בין הקור לבדידות להווית היער והטבע כולו.

באלוהי האדמה הזו אני נעטף, בין רגבים ובוץ וגשמי עצב, ביללות הרוחות, בטיפטופי פורקן,

בין ברכיי הקורסות אל רטיבות פנימית, אדמתית, גשמית;

ובבטן אדמה זו אני מתמזג עם הקיום.

 

.be

לפני 4 חודשים. שני, 22 ביולי 2019, בשעה 23:16

 

לפני 4 חודשים. ראשון, 14 ביולי 2019, בשעה 21:31

Spectaculared on mud and barbed wire -- it spun and dissolved within me, blazing fire and steam and cold metal as I felt my bones and blood freeze-in (dark)matter. And they ran toward me, murmuring words I could not understand. Their eyes sought forgiveness that I could not deliver. they engulfed me, ripping my clothes and shoes. Gashing through my body; I silenced my screaming-trees, closing and re-opening my eyes. Trying to shake off the deluge. I saw her floating in the air; Images flooded instantly through my head: Water dripping in the subway as I went to pasture them.

 

.be


 

לפני 9 חודשים. שלישי, 19 בפברואר 2019, בשעה 07:35

לפני 11 חודשים. ראשון, 16 בדצמבר 2018, בשעה 04:16

 

 

     

לפני שנה. חמישי, 13 בדצמבר 2018, בשעה 04:09

An artist should suffer for his art.

An art should be created within

distortured organic psycho-boundries

of auto-defloration.

 

 

לפני שנה. רביעי, 21 בנובמבר 2018, בשעה 07:17


ובדיית היקום תוכח היא בלוע הזעם והחירוף האינסופי של התודעה המבכה עצמה לדעת הנפשות המשולחות כל-רסן. ותופת היצורים המתים תיכנע אל מול מבול אינסופי של מבוכי השנאה הנידחים מפאתי האינות המשוצפת הרס וחורבן. וקריעת שיבולי התמותה יכלו כל פיסת בשר שנתלשת מגופי ללא הועיל, ללא תמורה וללא כל רחמים. ועמודי התווך של השיממון יתרפקו באלימות על גבי חומות ההרס העצמי שנבנו מתוך נצחיות מתעתעת של השמדת הגוף ופציעה עצמית הגובלת בספק קיומי.
ופורקן החושים יתרווח על ספות הקיום הטלוויזיוניות והבשר החדש ישצוף באימה את תופעות הטבח האנטי-פסיכוטיות, כמו היו שם מעולם לצד הפסיפס האלקטרוני של חוטי הזימה הפורצים בתדהמה עילאית, ערטילאית, על-חושית של דמעות המוות מרוסקות התודעה, מפולחות האנושיות המייחלת להיקרא אדם. וקורבנות הגשם – בחורות שחורות שיער, חיוורות גוף, משולחות איברים, אפורות מבע – יקרעו את איבריהן השבריריים באבחה גועלית כואבת אחת של בדיה שאינה חולפת.
ותופת התוכחה תעמוד נכוחה על פרקט האי-שפיות המתעתד למוסס את תודעת העיוורים.
והסכיזופרניה הפסיכוטית, הדיפרסונאליצטיבית, הפוגעת במבע המציאות, בישויות הוירטואליות של ששת החושים - תבלע בלוע עצום המימדים, אפוף שיני הלהב והבריאה את חפירת חרב הפיפיות בין חניתותיו של קפקא, אל עבר טבח המוני – הגוויות המבכות להיפחם – יופיים הארור משתלח על פורקנות בשרנית-מינית של תודעה חסרת כל פשר, המבקשת למות.

 

.be