בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Walking Wasteland

פואטיקה אפוקליפטית בסיטונאות.
לפני שבועיים. 27 ביולי 2020, 19:20

 

 

אין לי כבר מקום בלב לאהבה שכזאת
 
Our scanners roam indigestively.
Hurricanes roughly sleeps; altitudes of psychotropic downfalls.

 

 

לפני חודש. 2 ביולי 2020, 18:59

 

הלילה מתאדה בנחיל דק של צמרמורת.

אל גו חיוור, עמוד השדרה שלי דואב ומייחל למגע אצבעותייך.

הדופק מונוטוני ומהדהד ברכות כשאני מביט במראה

ורואה כמה השתניתי.

כמתוך צוהר של מעבורת חלל הרמתי את עצמי מן האופל.

באמנות שטפתי ידיים מדממות

אני טומן את אצבעותיי בפיתולי החול החם.

מלפף את גרונך סביב שפתיי,

גאה ביכולותיי הטיטאניות להילחם בכל זה ולחיות.

 

 

 

 

 

לפני חודש. 14 ביוני 2020, 19:42

Drifting through the mountains.

Rocks in-between fingers 

blood seeping through cracks of palms.


לפני 5 שנים. 29 במרץ 2015, 12:32

"While I thought that I was learning how to live, I have been learning how to die."

― Leonardo da Vinci  

                

ובצלליות המוות מצאתי נחמה בצורתם הגשמית של ייסוריי. ובתופת לידתי מצאתי את האשמה של התום שהיה אני.
לא יכולתי להכיל את ייסורי ילדותי, הייתי חייב להיעלם. הייתי חייב להסתיר את עצמי מפני האחרים. ויותר מכל, הייתי חייב להסתיר עצמי מפני מחשבותיי שלי. משום שאהבה לא הייתה עוד בחירה עבורי. לא יכולתי להכיל אותה עוד. אני רציתי בריחה. אני רציתי אהבה וטוב בזה שהיה המוות בהתגלמותו.

רציתי למצוא בידוד ממחשבותיי. לא יכולתי לסבול להיות בחברת משפחתי, חבריי. הם לא היו עוד חבריי. לא היו לי חברים. רצתי אל המנהרות, אל הביבים. ירד גשם. רצתי פנימה עד שהייתי מוגן מפני עיניים בוחנות. ואז, מעדתי על מרצפה שבורה ונפלתי מטה אל ההיכל, ההיכל הזה. הייתי במצב נורא. קפאתי מקור, שיערי היה ספוג בטינופת נוזלית, בגדיי היו קרועים וגופי היה חבול ומדמם. לא יכולתי לחכות עוד ולקחתי שבר זכוכית מן המים ושיסעתי את גופי עד שלא נותר לי עוד מקום פנוי שלא לקרוע לגזרים. ישבתי שם, מדמם למוות. איש לא הגיע. אף נפש חיה לא ידעה היכן הייתי, וידאתי שכך יהיה. כל שרציתי היה לשבת שם ולמות.

וברגעים האלו, הגיע הערפל, והוא הרים אותי ונשא אותי פנימה.

התעוררתי לקול הרעם. יכולתי לראות את צורותיהן דרך הגשם. יכולתי לתקשר איתן. ברגעי הכמעט-מוות שלי קיבלתי כוחות שלא יכולתי באופן רציונאלי להכיל. הפכתי לצורת התקשורת היחידה שלהן עם העולם החיצון, משום שצורתן לא יכולה הייתה לאפשר להן לגעת החוצה. הן ניצלו אותי. השתמשו בגופי; באצבעותיי ובפי כדי לעשות כרצונן. אבל אני אהבתי את זה. אהבתי להרגיש מנוצל על ידן - כי זה נתן לחיי משמעות. נתן לי סיבה להמשיך ולהתקיים. לחיות דרכן כפי שהן חיות דרכי. ואולי מעולם לא היה אחרת? אולי לא יכול היה להיות? מצאתי נחמה אימתית בזכרונותיהן שאיכלסו את גופי המת. ודרך מעשי הרצח והאימה שהכריחו את עיניי המטאפיזיות לחוות שוב ושוב ללא כל הרף בהמתי של מנוחה, הן פרקו את עולן, את מלחמתן בקרבי. מחללות את נשמתי כמו נועדה היא לייסורי תופת מאז ועד עולם.

ובמקום הזה, מצאתי בדידות.