מְפַעֵּם

שני ילדים משחקים במחבואים.

מתחבאים טוב טוב, מציצים על המחבוא של השני, מחכים שימצא אותם כבר.

רק לא קבעו עדיין מי העומד.

השיחה מהבוקר השאירה אותי במסלול הרס עצמי. וידעתי שיגיע הרגע שיבוא לי להרוס משהו אחר, ושאשלח הודעות כי הן בקונטקסט: כי אם היא תתחנן מספיק, אמצא פיסת עור זכה עליה להאדימה בבושתי.

אבל מברוטליות לבד אני משתעמם ואין בה סיפוק. ופשוט נותרתי עם יום של הרס עצמי.

ומחר לא אשקם, כי החלקים בי שחירבתי היום היו החוליות החלשות יותר של הקיום שלי. ומה ששיחררתי היום מעולם לא היה שייך לי.   

התחזקתי. תודה.

*לפני שנים נתקלתי בכתובת הגרפיטי האופטימית ביותר שראיתי. חורבן מוליד שינוי. מאז אני מצפה לו. 

לרדת לרמות של פח אשפה כדי להצליח לתקשר עם אנשים. 

ואז לגלות שהם פח אשפה.

אם כלכך חשוב לה היא יכולה לקחת על חשבוני, אני גם ככה לא צריך אותו.

Since you can’t get to heaven, I’ll bring it to you

הזוי שבכל מקום שאני מגיע אליו בעולם אני רואה אותך ברחוב. 

ואיזה מושלם זה יכול היה להיות אם זו באמת היית את. 

יכול להיות שבאמת לא זכרה את שאמרה,

ויכול להיות ששמעתי דברים שמעולם לא נאמרו.

זה לא משנה, בשני המקרים המסקנה זהה,

היא צריכה להתרחק ממני כמו מאש, גם אם האש נעימה ומחממת, מסוכן לחפש אמת כשקר.

שלב מתקדם בטורניר, הסטייקס גבוהים, כל סיבוב משמעותי. יושבת מולי, מחלקים יד, שני קלפים, הימור ראשון.

עוד לא הספקתי להביט בקלפים שלי,והיא דוחפת אול אין.

דממה.

אני מחזיק את הקלפים מולי אבל לא מביט בהם, מתרכז רק בעניים שלה. הרי ברור שיש לה זוג אסים. היא לא בלפנית, זה כלכך ברור לי שאני כמעט רואה אותם משתקפים לה ברשתית. ויש לי הרגשה טובה לגבי היד שלי…

לזוג מלכים יש 0.48% לנצח זוג אסים, ל 7 2 אופ סוט (היד הכי גרועה בפוקר) יש 11.8% לנצח זוג אס. לכל יד רנדומלית יש 15% לנצח זוג אסים. אם יש לה זוג אסים הזדיינתי בכל מקרה. השאלה כרגע אם באמת יש לה.

כלומר, אם באמת אסים אז כל הרגשה שיש לי לגבי היד הזו לא רלוונטית. אני גמור, צריך לקרוא אותה, להבין אם היא מבלפת.

והיא מביטה עמוק בעניים שלי, ופתאום אני מבין שיש מצב שגם היא בכלל לא ראתה את הקלפים שלה, פספסתי. לא הסתכלתי עליה כשקיבלנו את הקלפים. טעות של חובבן. ויש מצב שדחפה אול אין על סמך הקריאה שלה אותי. ראתה אותי חלש. מעניין. 

אני מפסיק להריץ סטטיסטיקות של פוקר בראש ומתבונן. מביט בה בלי לנשום. מחכה לאיזו אמירה מצידה שתיתן לי פיסת מידע. ניד עפעף, רעד בעורק הצוואר, חיוך בגבות. אבל כלום. היא נותרת חתומה ומבושמת מעונג. ואני מפנים שלא משנה לה אם תנצח את הסיבוב או אם תפסידי אותו, זה יגרום לה עונג. 

אני עוצר. נושם. המבט שלי לא נוטש את עיניה. אני מניח את הקלפים שבכלל לא הבטתי בהם, שנינו עושים את זה, בתיאום שמיימי.
וצועדים הלאה מן השולחן, לא מציצים בקלפים של האחר, פונים איש איש לדרכו. 

הבנו באותו שבריר, אנחנו לא בתחרות.

אם אנחנו לא משחקים יחד באותו צד של השולחן אנחנו לא מעוניינים לשחק בכלל. 

הייתי צריך לחשוף חולשה

אז הייתי ממש מצחיק

ודווקא על הבדיחה הגרועה של ״אני הולך לבכות על הרצפה במקלחת״ במקום צחוק מנומס, קיבלתי את התשובה הנהדרת ״החלק האהוב עלי ביום״

זה לא שאני נרקיסיסט כמו שאתם ביצה

*לא מיוחס ליושבי הכלוב, אנחנו דווקא בסדר