הכלבה הכוסמונאוטית בחלל

מה אני רוצה?
ממה אני מפחדת?
איפה רואה עצמי עוד 5 שנים? 15 שנים?
ואיך כל התשובות מתקשרות לשליטה? יש בכלל קשר?
לא נראה לי שחתונה וילדים הם הנוסחה לאושר, איבדו את הזוהר שלהם בדרך, גרושה משום מה נשמע מושך הרבה יותר, אפשר לדלג על השלב באמצע?
אבל ברצינות - מפחדת לחשוב ולהגיע למסקנות, הידיעה מה אני רוצה תחייב אותי לפעול, אולי בניגוד לתשוקות.
למה בראו לנו שני איברים שיכולים למשוך בו זמנית לכיוונים מנוגדים? אי אפשר לבחור על ההתחלה מה יוביל אותי בחיים? ימנע את כל ההתחבטויות הללו...
בכלל, יש בי קנאה בכל אלו שידעו תמיד מה הם רוצים לעשות ולאן רוצים להגיע, ואכן הגיעו לשם (אפשר לשאול אז מה קרה אחרי שהגיעו..) אני עדיין בודקת, נהנית מהשורה בשיר שאומר בתרגום חופשי "אל תדאגו אם אתם לא יודעים מה אתם רוצים לעשות בגיל 30, חלק מהאנשים הכי מעניינים שאני מכיר עדיין לא יודעים מה הם רוצים לעשות גם בגיל 40"
גם נהנית לדעת שדברים משתנים בי ואצלי, ואני לא פוחדת לנסות ...נהנית מהגילויים, ההתרגשות וההתלהבות לקראת כל דרך חדשה, לפעמים חושבת שאני מכורה להתרגשות של התחלות... ולא עם אנשים...
עוד לא ראיתי מודל שרציתי לאמץ, כנראה אני צריכה להמציא אותו, חושבת שהגעתי למקום שהגיע הזמן הזה...

צריכה את ההרגשה שהוא משתמש בי, מרוצה מהזונה שלו, לוקח אותה למקומות שלא חשבה עליהם, מלמד אותי על עצמי דברים שמעולם לא ידעתי, שם מקבלת תשובות על מה קורה אחרי, מה הוא הצעד הבא.
להרגיש שלא די לו בי, שיש עוד לאן לעוף. מייחלת לתחושות שאני כ"כ שונאת, לרגעים שבאים אחריהם, להבנה שהוא רוצה יותר ממה שנדמה לי שאני יכולה לתת. ולבכי, זה שמגיע מכל הלב, בלי שליטה, בלי ששמתי לב. והוא משגיח עלי, מחליט, מכוון, קובע עלי...
כלבה לרגליו, לבצע כל מה שידרוש, לאהוב כל בקשה, להתגאות בביצועה, לחכות ללטיפה.

צריכה את האדון שלי.

כל האמצעים כשרים בדרך לאורגזמה
אין כמו הסטירה הראשונה שמגיעה בסשן, אבל יש רגעים מושלמים שדורשים אותה, וכשהיא נוחתת, כי גם הוא חשב כך, החיוך גדול, והחיבור גם יותר...
ספייס מאזן את כל החיבורים במח, פשוט בריאות...
זיון הוא העונג.. כמה שיותר ועדיף מאחור
סטירה שמגיעה לא בזמן, כ"כ יכולה להרוס
התחת שווה לפחות שורה, אפילו שתיים, רק לא סגורה מה לכתוב
התמסרות זו מילה חשובה והכרחית
אין כמו בכי לשחרור
"לך תזדיין" זו לא קללה, "שלא יהיה לך יותר זיון" זה מבהיל!
גם "תמצוץ לי"- זה פרס, היה מת...
כשאני רעבה, אני הרבה יותר חרמנית
גאונה מי שהמציאה את השליטה מלמטה
רק שיקח - פשוט כי אני שלו, עם כל קושי ומשוכה, יותר ויותר
לתת כשהכי קשה, זה הסיפוק

אבל הכי-הכי... זו האורגזמה, כשאתה מחליט להעניק אותה

אני לא יודעת איך כן, אבל ככה לא אמורים להראות החיים.
השעבוד הזה לעבודה, המחוייבות הזו, פשוט מעייף...
זה לא שמישהו מכריח אותי, אבל אני רוצה להספיק, להוכיח, לעמוד בלוחות זמנים, לרצות...(שפחה, לא?)
אולי כי אני לא לוקחת מספיק חופש, חופש אמיתי, כזה של ים ושמים, ומצד שני, למה צריך כזה חופש? כדי לחזור למירוץ?
אל תבינו לא נכון, אני מאוד נהנית ומאוד מעניין לי בעבודה שלי, אבל זה מקום קשה, האנשים, ההתמודדויות, ההספקים... יש רגעים שפשוט נשבר לי וזהו.
הייתי רוצה להשתכר ממשהו נעים, לעבוד חצי יום, ולפתח את החיים שמעבר. אבל תפקידים אלו כמעט לא קיימים, ולרוב לא מעניינים,שלא לדבר על שכר... אז אני כלואה בלופ הזה, עד שמשהו יקרה, ואלי הוא כבר קרה, ההבנה שאני בעצם רוצה משהו אחר....

לא רוצה להיות שפחה!
לא לשרת, לא לקבל הוראות, בטח לא שיכאיב לי, אני האדון לגופי....
רוצה שילטף, יחבק, יעטוף, יענג...
שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות, איך או מתי...
שישאל מה אני רוצה, איך אני אוהבת, מה יעשה לי טוב...
איך יכול להקל עלי, לעזור לי, להשכיח הכל...
רוצה להתכדרר למשהו קטן ופרוותי שנעים ללטף,
שייקח אותי איתו בכיס וישמור מכל משמר...
להתמסר ולדעת שלא יקרה לי שום דבר שלא הייתי רוצה בו...

לפחות היום, מחר יום חדש

חולה, מעוכה, כואבת, נמשך יותר מדי זמן....
כל היום היה איתי עדין, שומר, מנסה לא להגזים, לא לגרום לכאב מיותר, הכי מתחשב שאפשר, ועדיין באופן שמצליח להינות משפחתו השפוכה...
אחרי ששיחק לי בפיטמות שעות (קשור לכך שרמזתי משהו?) הטריף אותי, כמו ששכחתי שאני יכולה בניצוחו האדיב, ועומדת להתפוצץ, משוועת לרגע שיאשר לי להתפשט ולחכות לו, מתרכזת בלהזכר איך מרגישה ברגעים שלפני האורגזמה.... מחייכת, צוחקת, מתחננת בכל גופי,
והוא הסכים, אולי גם בגלל שעוד חצי שעה היה צריך לצאת? ניסיתי להזדרז, התפשטתי וחיכיתי על ארבע, הוא נכנס ומשך לי את הפנים לזין, שאמצוץ שוב, מאושרת שמתגרה ממני ומהגירוי שלי, בטוחה שתיכף ירצה לזיין, או לגמור לי שוב בפה, ואז הרים את המכנסיים ואמר לי לשכב מהר על הגב, לזוז לשמאל ולתת לו להכנס פנימה לצידי ולשכב מימין. איכשהו הסתבכתי עם השמיכה, וזזתי באופן שעיכב אותו בכמה שניות, הרגשתי את כף ידו נוחתת על לחיי, ושוב, סטירות חדות, כואבות, הוא לא ראה את הפנים שלי, את העיניים "את תעשי מה שאומרים לך!", "אמרתי לך להזדרז, נכון?" עוד סטירה, שנאתי אותו כ"כ באותו רגע, הכאיב במקום הגירוי המתוק, שחיכיתי לו כ"כ והוא זרק אותי בבת אחת למקום אחר לגמרי, הדמעות עמדו בעיניי, כעסתי, ושנייה לפני שהן זלגו, הבנתי כמה מתגעגעת לשולט בי....

"הוראה?" הקלדתי בתקווה
חלפו שתי דקות, נרגשת, מצפה
"לא.. "ענה והמתח ירד, "הצעה בלבד"
"חבל,
מזמן לא קיבלתי הוראות...."
"יודע" מדמיינת אותו מחייך בשביעות רצון, ואומר זאת ברכות
"אולי בפעם הבאה?" מקווה ומנחמת את עצמי
"אולי....."

אז אולי אני רואה עצמי כמתנסה בעולם השליטה, חושבת שלא עברתי מספיק כדי לכנות עצמי שפחה (רק השפחה שלו), ומרגישה שבכל רגע יכולה לחזור לאחור, או פשוט להפוך דף ולהמשיך קדימה

אבל מרגישה את הלב מפרפר, כל החושים מתחדדים, הגירוי הגואה בי, הציפייה לכאב, לקושי שיערים עלי, החיוך בזוית הפה מהמחשבה לקבל ממנו הוראה... להרגיש נשלטת שלו, מצייתת כי כך בחרתי ושם אני מאושרת והאכזבה כשלא מתממשים כל אלו...

גורמים לי לפחות בפני עצמי להודות שלא נראה שאני יכולה בלי... הנה, למדתי עוד לקח אדוני, גם אם לא לגמרי התכוונת, ואתה לבטח גם עכשיו מחייך...

לא מרגיש לי יומולדת...
אולי ככל שמתבגרים היום עצמו כבר פחות מרגש?
ואולי קשור בזה שהיום אני קצת בהסגר...יושבת בבית ומביטה בשלג שיורד...
האגדה מספרת שכך בדיוק היה ביום שנולדתי...
מעניין כמה זמן ייקח עד שאתרגל למספר החדש

כבר כמה ימים שהוא מונח שם
שחור על גבי לבן,
מתריס,
מעורר,
מעלה חיוך,
מנותק מכל סביבתו.
פוגש אותי כל בוקר ומזכיר לי את מקומי, המקום שמצא אותי ושבכל יום אני בוחרת להשאר בו..
עוד לא התרגלתי לעובדה שהוא עומד שם, לאחר שסובן ונשטף בסיום השימוש האחרון, ובכל פעם שנכנס לטווח ראייתי הוא מפתיע ומצודד מחדש..
מעולם לא חשבתי שיהיה לי אחד, ובוודאי לא דימיינתי כמה אהנה ממנו, רק כי אני מצווה כך

הפלאג על הכיור ...

טוב, הדברים משתפרים... לכל מי שדאג לי ושם לב שנשמעתי מעט מרירה....

במשרד עברה מאחורי חברה, בשעה שרכנתי מעט קדימה למלא את הבקבוק מהבאר העירוני... הרגשתי סוג של הצלפונת קלה על הישבן, מחייכת לעצמי ומסתובבת - התחת שלך דרש היא אומרת וצוחקת, התחת שלי דורש הרבה יותר עניתי בחיוך ונעלמתי במסדרון, שלא תבקש פירוט...

באותו רגע זורקת אותי מרחק שנות אור... .ערומה, קצת קר לי, עיניים מכוסות...קשורה...התחת שורף... אוי! העונג...הפטמות כואבות, מגורות, כוס מטפטף וירכיים דביקות... מה עכשיו? כאב? קור? ליטוף? שעווה ? הלב דופק.., נזכרת לנשום, להזיז כפות ידיים....

סוף המסדרון, הגעתי למשרד בחזרה, זה הולך להיות סשן רע.....