צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

The Wells of Silence

המסע שלי בתוך בארות השקט,
לפני שעתיים. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 10:12

כשילד צרפתי קטן מבקש ממך לעזור להביא לו את הכדור, 

תבדוק לאיזה שיח אתה נכנס ואיך אתה עושה את זה.

אין כמו להתחיל את היום כשכולך מריח ממרווה ירושלמית וקוצים.

אבל מה? 

הילד לא ידע ממי לבקש, 

ומכולם הוא בא אלי, 

אז זה קצת הופך אותי לגיבור שלו, 

וזה לבד שווה את כל הסירחון לא?

לפני 9 שעות. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 03:16

את הריח הזה לא הרחתי לפחות שלושה שבועות, 

זמן שיא במונחים של מטורפים.

והנה בצהריים התחלתי להריח אותו שוב, 

בכל מקום שאני הולך.

לא הצלחתי להכניס אוכל לפה כל היום בדיוק בגלל הריח הזה.

הוא מסמן את כל מה שרע באנושות, 

כל מה שרע בקיום הוא מסמל אותו.

אני יושב על המחשב בחדר העבודה,

יושב ומנסה למצוא את הכוחות לקום מהכיסא וללכת למיטה, 

אבל למה למען השם ללכת למיטה? 

למה להעיר את הקטנה ואת הגדול עוד שעה עם צרחות עד השמיים? 

לך לסלון, קח כרית, אחת לראש ואחת לפנים.

נסה להרדם ככה,  עשה שהצרחות יהיו כמה שיותר מושתקות, כמה שיותר עמומות ורחוקות מהם. 

אל תתן להם להתערבב  עם זה. 

אני שוכב על הספה בסלון, 

מנסה לחסוך מכל מי שאני אוהב את החלק הזה שקפץ על האישיות שלי אי שם לפני 15 שנים. 

מסתכל על השמיים האדומים מפנסי רחוב או מעננים שהתחילו להצטרף למחזה הלילה הזה מבעד לחלוני, 

כל הרחוב אדמדמם.

אולי זה רק אני מרגיש את הדם מתחיל להתפרץ מכל הכיוונים. 

אולי הגיע הזמן ללכת לישון קצת.

לפני 14 שעות. שלישי, 20 באוגוסט 2019, בשעה 22:30

כי אין דבר כיף יותר,

מענג יותר,

מחבר יותר ועמוק יותר 

מאשר לראות את התחת שלה בוער בצבעי כחול/סגול/ ירוק וצהוב 

קצת כמו האורורה בוריאליס של הישבנים

ואז שניה לאחר מכן להוריד את המבט לכיוון כפות הידיים שלי ולראות אותן בוערות בכחול,

שום כוח של שוט או של קיין או  של חגורה לא יתקרב לזה לעולם. 

לפני 19 שעות. שלישי, 20 באוגוסט 2019, בשעה 17:22

ולא, 

אני לא מתכוון לגיבורי על, 

לא כאלו עם גלימה מתנופפת, או מכנסי טייטס לוחצים. 

אני מתכוון לאנשים חזקים כאלו, 

עצומים מהחיים עצמם, 

אנשים שעמדו במבחן בעצימות שוב ושוב, 

הם העוגנים בחיים של בני האדם, 

תמיד רציתי להיות כזה, 

בכל שלב בדרך זאת הייתה אחת מהמטרות, 

תמיד להיות הגיבור, 

החזק, 

העצום, 

אבן היסוד והאבן השואבת, 

עוגן, קיר, עץ וכל קלישאה שכתובה בספרים, 

לראות אנשים שהם גיבורים שלך במצב של חולשה זה קשה, 

מאוד קשה, 

זה מציב אותך במקום שהקרקע נשמטת מתחת להנחות שעל פיהם בנית וייסדת את כל האמונות שלך. 

הבן שלי מסיים את הגן ועובר לעוד שנה בגן אחר, 

הוא אומר משפט מאוד פשוט: 

זה עצוב להיפרד. 

כמה שהוא צודק, 

אז זה לא מכתב פרידה מהגיבור האהוב עליי מכולם, 

ויש כאן המון תקווה שהיום הזה עוד רחוק ממני. 

מצד שני יש כאן התכוננות ליום הרע הזה שיגיע מתישהו, 

התבגרות ותובנות 

אין סופרמנים, 

אף אחד לא חי לנצח ולא משנה מי הוא, 

לבסוף הסוף מגיע. 

זה לא אומר שאת שאר הקיום שלנו אנחנו צריכים להעביר במחשבה על סוף, 

ודווקא אותו קטנטן שמספר לי כמה זה עצוב להיפרד בעצם מלמד אותי שיעור, 

שיעור חשוב, 

באהבה, 

ברגש, 

ובתובנות פשוטות, 

נחיה כל רגע עד תומו, 

ננשום הכי עמוק שאפשר, 

ונחכה למחר.

לפני יום. שלישי, 20 באוגוסט 2019, בשעה 00:20

שיא האבסורד: 

בקליפ השיר Don't Worry Be Happy,  

מופיע רובין וויליאמס שהתאבד בעקבות דכאון. 

 

 

"הגורל עושה רושם, הוא לא ללא חוש אירוניה"

לפני יום. שני, 19 באוגוסט 2019, בשעה 21:38

תחפשו, 

רחוק, 

קרוב, 

למעלה, 

למטה, 

לעולם לא תצליחו למצוא וידאו קליפ כל כך תמים וכל כך סקסי באחד, 

אני לא מדבר על המילים, 

מדבר רק על התנועה הכל כך מבויישת שלה. 

על הרוך הזה, ועל כל מה שמסתתר מאחורי העיניים והרווח בין השיניים

חזות הלוליטה הכל כך טהורה, 

והצרפתית הזאת.

בקליפ הזה ונסה רק בת 16, 

ומצד שליש זה קליפ כל כך תמים, 

אני זוכר אותו בתור ילד ובתור נער ובתור גבר, 

תמיד מסתכל עליו מנקודת מבט שונה, 

מחיבור אחר למהות, 

לתמימות ולמיניות שבו. 

והשיר ענק. 

 

לפני יום. שני, 19 באוגוסט 2019, בשעה 18:46

הספר הראשון שאי פעם קראתי באנגלית היה ההוביט, 

כן, הוא ריגש אותי, 

ילד בן 14 שאוחז בספר שקיבל במתנה מאחותו.

מרגש.

בהתחלה זה היה קשה, מודה, 

לא בטוח שהבנתי הכל. 

אבל בקריאה השניה והשלישית כבר התחלתי לבלוע את הספרים, 

ואז קראתי את שר הטבעות, 

אין ספק ספרות נהדרת, 

אחד הספרים והסופרים הטובים בהיסטוריה, 

את אדגר אלן פו הכרתי כבר שהייתי נער בוגר יותר, 

גיל 18-17 לטעמי, 

ישבתי אז לקרוא את העורב,
פאומה וספרון קטנטן שקיבלתי במתנה, 

האמת לא ממש זכור לי על ידי מי, 

האנגלית הספרותית עשתה את שלה, 

משפטים מדהימים כמו :

Ah, distinctly I remember it was in the bleak December;

And each separate dying ember wrought its ghost upon the floor.

    Eagerly I wished the morrow;—vainly I had sought to borrow

    From my books surcease of sorrow—sorrow for the lost Lenore—

For the rare and radiant maiden whom the angels name Lenore—

            Nameless here for evermore.

כבש אותי ממש

אומרים שאנאבל לי היא הפואמה האחרונה שלו, 
ואני קראתי אותה מיד לאחר העורב, 

משהו אצלי זז, 

מהמקאבריות הזאת של הכתיבה הנהדרת, 
כזאת שאי אפשר באמת לתרגם לאף שפה אחרת מלבד אנגלית של המאה ה19
לפעמים אתה מוצא את עצמך מגלה אוצרות שלעולם לא ידעתי שקיימים בכלל...

 

And the Raven, never flitting, still is sitting, still is sitting

On the pallid bust of Pallas just above my chamber door;

    And his eyes have all the seeming of a demon’s that is dreaming,

    And the lamp-light o’er him streaming throws his shadow on the floor;

And my soul from out that shadow that lies floating on the floor

            Shall be lifted—nevermore!

לפני יומיים. ראשון, 18 באוגוסט 2019, בשעה 21:35

באחת מנסיעותי הרבות בעולם

הגעתי למלונית לרגלי אחד מהרי האלפים האיטלקיים.

הייתי לבד והיה לי דיי הרבה זמן על הידיים עד הפגישה הבאה. 

הלילה היה חורפי במיוחד, 

סופה סערה לה בחוץ בדרך למלונית הקטנה.

השעה הייתה כבר מאוחרת, 

חצות הלילה הראה השעון.

העיירה עושה רושם הייתה שרויה בעלטה, 

החושך שלטה מלבד פנס רחוב אחד שהבהב לו אור כתום במרחק, 

דפקתי על דלת העץ הכבדה,

אף אחד לא ענה, 

דפקתי שוב במקוש הדלת העתיק, 

שוב ללא מענה. 

דחפתי את הדלת פנימה והיא אכן נפתחה, 

נכנסתי לתוך המלונית ו עמדת הקבלה נגלתה לעיניי, 

ציור גדול של ציפור שחורה התנוסס מעליה, 

ונר אחד, 

דולק, 

היה מונח במרכז החדר, 

עושה רושם שהפסקת החשמל הזאת בולמת את החשמל בעיר כבר זמן לא מועט. 

פעמון יד שהיה מונח על הדלפק החזיק פתק שמבקש: 

"צלצלו בבקשה" 

לקחתי את הפעמון בידי ונדנדתי אותו פעם אחת, 

קול יחסית עמוק בקע מפעמון יד יחסית פשוט. 

לפתע חריקת דלת נשמעה מהקומה שמעל, 

חריקה נוספת ולבסוף טריקה של הדלת וצעדים כבדים הפוסעים על מדרגות עץ, 

ניתן היה לשמוע את הצעדים נדרכים על המדרגות בדרכן למטה, 

אישה מבוגרת מאוד נראתה יורדת במדרגות ופוסעת לאט בדרכה אל הדלפק. 

היא אמרה שלום בגרמנית ושאלה האם אני זה שהזמנתי את החדר, 

עניתי שכן, 

אנחנו לא מקבלים הרבה פניות בימים אלו, 

טוב שבאת, 

אני לבד כאן במלונית ואני שמחה לראות פנים טובות, 

ומה גם שאשמח לא לישון לבד לפחות לילה אחד תחת קורת הגג הזאת. 

הסברתי לה שאני מאוד רעב וגם מאוד עייף ושאם יש אפשרות לבקש ממנה דבר מה לאכול, 

אשלם בנדיבות, 

ממילא כל העיירה סגורה ולא אוכל למצוא שום דבר פתוח היום, 

בבקשה ביקשתי ממנה.

לא אוכל לבשל לך אבל אוכל להוציא לך קצת גבינה, נקניק ולחם שקניתי מהאופה היום בבוקר. 

זה יהיה מצויין אמרתי לה ועליתי להניח את המזוודה שלי בחדר. 

אביא לך את האוכל לחדר היא הוסיפה ונעלמה לתוך המטבח הקטנטן... 

ותזכור שאין חשמל ויש נרות וגפרורים בחדר.

המדרגות הרגישו ישנות, מאוד ישנות.

כאלו שהתקינו במאה הקודמת ואולי בכלל לפניה, 

חדר מספר 9, 

אני זוכר שחשבתי לעצמי שמספר 9 נשמע כל כך שרירותי, 

כי הרי בכל המלונית יש רק 7 חדרים... 

אה שטויות, 

ביטלתי את מחשבותי והכנסתי את המפתח לתוך המנעול של הדלת.

פתחתי ונכנסתי פנימה, 

החדר חשוך, 

הפעלתי את הפנס של הטלפון לחפש את הנרות,

מצאתי אחד והדלקתי אותו באמצעות גפרורים ישנים שהיו מונחים לידו,

הנר נראה ישן ועשה רושם שהדליקו אותו לפניכן.

המיטה קטנה אבל נראה שנקי כאן, 

המחשבה שאולי מחר אשלם לה את עלות החדר ואלך למקום אחר החלה לעלות בראשי, 

משהו משונה במקום הזה.

התיישבתי וחלצתי נעלי והתחלתי להחליף בגדים, 

החדר חשוך, 

רק הנר מאיר,

לפתע דפיקה חלשה בדלת,

הזקנה הגיעה עם מגש עמוס בכל טוב,

נקניקים, גבינות, חמאה, קצת ריבה, לחם טרי וכוס יין אדום. 

היא הגישה לי את המגש ואיחלה לי לילה טוב,

השבתי לה לילה טוב בחזרה וראיתי אותה נעלמת לחושך ונכנסתי אני לסעוד את ארוחת הלילה ואז אפרוש לישון. 

התיישבתי על הכורסא והנחתי את המגש על דרגש שניצב מולה.

בצעתי חתיכה מהלחם והתכוונתי למרוח מעט מהחמאה, 

ממש ברגע בו הנחתי את הסכין עמוסת החמאה על פרוסת הלחם נשמעה דפיקה חזקה בדלת. 

מעט נבהלתי,

זאת לא הזקנה החביבה מלמטה,

הנחתי את הפרוסה על המגש וניגשתי לפתוח את הדלת. 

אספתי את הנר בדרך איתי, 

פתחתי את הדלת לראות שאין איש במסדרון. 

אני שואל בגרמנית האם יש שם מישהו?

אין קול ואין עונה. 

כנראה רק דמיינת אני חושב לעצמי וסוגר את הדלת מאחוריי,

מניח את הנר על השולחן ומרים שוב את פיסת הלחם, 

מקרב אותה לפי וכבר שנעצתי את שיני ויכולתי לטעום את טעמה המלוח של החמאה,

שוב דפיקה בדלת,

חזקה יותר מהקודמת...

 

 

לפני יומיים. ראשון, 18 באוגוסט 2019, בשעה 15:35

אז אני ראיתי את השטוזונים בפעם השביעית היום, 
איך עובר היום שלכם? 

לפני 3 ימים. ראשון, 18 באוגוסט 2019, בשעה 11:01

שבוע אחרון לפני שמתחילים משהו אחד, 

לפני שמסיימים משהו אחר.

זמן כזה קצת כמו לפני תחילת הלימודים אחרי החופש הגדול, 

קצת התמודדות עם מציאות שבמקרים מסוימים הייתה נהדרת, 

במקרים אחרים קצת פחות.

אומרים שעדיף כשלון מפואר מאשר לכתוב שירים למגרה, 

אבל אף אחד לא מכין אותך לאפשרות האמצעית, 

בשיחה שהייתה לי עם מישהי סיפרתי לה על כל ההסיטוריה של התרחשויות, 

מילא שהיא מכירה אותי כבר כמעט 11 שנים אז היא יודעת פחות או יותר את השתלשלות האירועים, 

התובנה היחידה שהייתה לה היא: 

"נו לפחות עכשיו תפסיק לנסות"

והתשובה היחידה שהייתה לי אליה:

לעולם אני לא אפסיק לנסות,

בכל אפשרות שתהיה לי אמשיך, 

אנסה לחזור אם לא מהדלת אז מהחלון, 

אם לא מהחלון אז מהגג, 

אם לא מהגג אז מתחת לרצפה, 

אני עקשן כזה, 

לא מוותר בקלות על שום דבר ולא משנה מה עומד מולי, 

אז ההתחלה החדשה הזאת היא עיכוב קטן בדרך לתוכנית הגדולה, 

כי אתה לא יכול להיות אדם כזה ללא תוכנית גדולה, 

תוכנית גדולה כזאת שתצדיק את כ-ל מה שעברת, 

תצדיק את כל מה שתעבור, 

תצדיק את הקימה בבוקר.