צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

The Wells of Silence

המסע שלי בתוך בארות השקט,
לפני יום. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 11:30

יש סיוטים שאני לא יכול לכתוב עליהם אפילו כאן. 

יש סיוטים שאסור לספר לאיש,

אסור שאף אחד ידע על הפחדים האלו. 

 אסור שאף אחד ישמע,

יש מראות שאסור שאף אחד ידע שראית,

שאסור שאף אחד ידע שאתה מדמיין. 

יש מעגלים שאסור לחבר,

אף פעם. 

יש ילדים קטנים שלא מבינים משמעות. 

יש ילדות קטנות שרוקעות חזק חזק ברגליים, צועקות חזק חזק מהגרון ומושכות חזק בידיים רק כדי להראות לך עד כמה אתה צודק. 

אפילו זאת שחשבתי שהבינה לא הבינה כלום. 

וגם זאת שחשבתי שאוכל להראות לה, כנראה שלא יכולתי להראות לה דבר. 

לא. זה לא עוד פוסט על סיוטים מלאים בדם יזע ודמעות. 

זה סיפור על התגנבות פנים תודעתית איטית ומדודה לכיוון חלקים אחרים בתודעה, 

לכיוון חלקים בריאים, 

כיבוש הסרטן המעכל את החלקות הטובות והבטוחות על מנת להשליט טרור תודעתי מדוד ומתוזמר. 

לא אני לא מדבר על הלם קרב,

גם לא על עבר נשכח. 

אני מדבר על מציאות עכשווית שניתן בה לבחור לאן ללכת, 

לאן להתקדם.

הבחירה תמיד בידינו, 

תמיד. 

אם ללכת לכיוון הסרטן התודעתי או לברוח ממנו, 

נכון, לעיתים קשה מאוד להציג לאדם הפנימי שלנו בריחה כדבר לגיטימי, יש צרות שאיתן אנו מוכרחים להתמודד.

לא בטוח שמזאת, 

מזאת מותר לברוח ולהסתתר. 

זהו לא פוסט עלי, זה פוסט על כל אדם שהנשמה שלו מרוסקת לרסיסים ולא מבינה למה אין דרך לפתור את מה שגורם לך או לך לחבק בלילה את הכרית. 

הבחירה המודעות בידינו, 

היא קשה,נוראה, לא נוחה ומעצבנת. 

אבל היא שלנו לטוב או לרע,

לחושך או לאור,

לחיים או למוות.

 

 

 

 

 

לפני יום. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 08:14

אז עושה רושם שהתאוששנו מהשפעת הטורדנית הזאת לפחות עד כשגלגול ההדבקויות יחל שוב פעם.

משקה משונה מאוד שהכנתי לעצמי ומי שמכיר אותי יודע למה זה כזה משונה.

2 לימונים סחוטים, 

שליש בקבוקון טבסקו, 

ראש שום אחד מגורד, 

בצל קטן מגורד, 

שורש ג'ינג'ר קטן מגורד, 

2 שוטים של וויסקי 

כפית מלח, 

כף דבש וכף גדושה של פלפל שחור.

אני לא יודע מה עשיתי שם אבל אחרי לילה ללא שינה אני מרגיש דיי מעולה, 

אני לא יודע אם זה משקה שיכול להעיר מתים אבל זה בהחלט ניקה אותי כמו ניקוי חוטר.

מקצה לקצה כמו שאומרים. 

אחרי שלגמתי את פיסת הגיהנום הצהובה אדמדמה הזאת, הגעתי לתובנה לא מושכלת בכלל בנוגע לבני אדם מסוג אנשימים באספקט שלי באופן כללי ואישי. 

אנשים שונאים אותי ללא היכרות כלל או על סמך היכרות שטחית בלבד. ( כן נו אני נוראי עבור אנשים חדשים)

מצד שני אנשים אוהבים אותי ללא היכרות כלל או על סמך היכרות שטחית הלבד. 

אבל מה שעברתי בעבודה במהלך החודש ומשהו האחרונים לא עברתי מעולם. 

פגישה נדירה עם צביעות טהורה ומעבר מאהבה מדהימה לשנאה יוקדת בתוך עניין של שעות מספר( מה המספר ניתן לדיון) 

והקטע הכי עצוב שאני לא הבחנתי בזה כלל, 

אולי במקום מסויים כבר הורדתי את הידיים שהיו דרוכות כל כך הרבה זמן כי אנשים בפן המקצועי פשוט רצו לשתוק ולהקשיב לידי. 

מצד שני כמה נהדר זה שאני הבוס ואני מחליט מי נשאר ומי עוזב. 

אבל מעולם לא עשיתי את זה מתוך רגש, תמיד מתוך חשוב קר ומחושב, 

לא סאדיסטי, לא מתוך שכרון כוח או מתוך תחושת עליונות.

בפשטות, האם המערכת צריכה או לא.

סה טו. 

וכאן? 

במקרה הזה הייתי שמח להאכיל אותו לאריות אם היינו ברומי לפני מספר אלפי שנים.

 No more death elixir for you! 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 3 ימים. שישי, 11 באוקטובר 2019, בשעה 20:31

עוד פעם אותה שפעת שאני לא ממש מצליח להשתחרר ממנה. 

אני מתחיל כבר לחשוב שזה פסיכוסומטי או סתם פשוט סימפטומים של מגורים עם ילדים קטנים ומערכת חיסונית כיאה לאדם שלא ישן אף פעם. 

אני מתעב את התחושה האנושית הזאת, 

בקשת התחושות האנושיות יש מנעד מאוד רחב שנע בין מגע של רוח על העור ועד להרגיש שכולך פשוט גוש בשר ללא שום חשק או אנרגיה קיומית. 

 

 

 

אני עומד לבדי מול הנצח והנה שוב פעם ידי על העליונה במפגש מול המוות.

37.1 זה לא צחוק בכלל, 

הכנתי צוואה, 

אני בכלל לא בטוח אם נשרוד עד הבוקר. 

May God Save Our Souls. 

 

 

לפני 4 ימים. שישי, 11 באוקטובר 2019, בשעה 09:00

מה שהכי מבריח אותי? 

זה שמנסים לתקן אותי. 

כי אם מנסים לתקן אותי אז זה אומר שהם חושבים שאני שבור. 

כן, אני שבור, 

אבל טוב לי עם השבר. 

הרווחתי אותו ביושר, 

שילמתי על הצלקות הנפשיות האלו בצלקות פיזיות וההפך. 

אז מה שקורה ברגע שמנסים לתקן אותי, 

לגרום לי "לטפל"

לשפר או לתת לי טיפים איך "לשפר" את מצבי, 

אני אוטומטית מתרחק, 

מאבד קשר ומשחרר אחיזה. 

זה פשוט. 

הכל נמצא בשיר הזה:

 

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר/ שֵׁב אִתּוֹ/ עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר/ אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן/ אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר/ בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת/ שֵׁב אִתּוֹ/ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד

לפני 5 ימים. רביעי, 9 באוקטובר 2019, בשעה 20:09

אה, לא. 

עד שאלוהים לא יבקש סליחה ממני, 

אין לי מה לצום...

לפני שבוע. שישי, 4 באוקטובר 2019, בשעה 00:46

אז עוד משלחת של תגלית עוברת לה במורד הרחוב, כולן כנראה מדרום אמריקה, חלקן ארגנטינאיות, חלקן ברזילאיות, חלקן בכלל מגרמניה, 

ילדות בנות 18. 

וזאת סוג של שירה, 

בעבר הייתי בוחן את כולן במבט שלא משתמע לשני פנים. 

ומודה שאת חלקן מדדתי באותו המבט הזדוני הזה, 

אבל אני חושב שדווקא ניסיון החיים שלי מאפשר לי להביט עליהן כעל האפרוחות שהן ולא כעל אובייקט מיני, 

אני דווקא דיי שמח על שינוי תפיסת החיים הזאת, 

אני שמח מאוד שאני כבר תקופה מסתכל מעבר לנקודת המבט הזאת,

אני מוצא את עצמי מגלה תפיסה מחודשת, 

נכון זה כבר שנים ככה ונכון שלפי תפיסתי כולן כנראה סתומות, 

לא בגלל שהן באמת כאלו אלא רק בגלל הגיל, 

והנה אני בן 35 מוצא את עצמי מתחרפן, ממש, 

טס קילומטרים כדי להריח ( וכן גם קצת לדחוף לה את הזין לפה, וכל מיני דברים למקומות אחרים) 

כדי לנשום אותה לשניה, 

והנה אני קצת פחות מיוסר מהכאב ומהמציאות 

ומהרגל ומהזכרונות, 

ואני כמו ילד בן 16 מריח לעצמי את היד שהייתה לה בתחתונים ומתרגש. 

בחיי שזה עולם משונה.

 

 

 

 

 

 

לפני שבועיים. שבת, 28 בספטמבר 2019, בשעה 18:50

שהיום שבת ומחר שישי.

לפני שבועיים. שבת, 28 בספטמבר 2019, בשעה 02:44

שעת לילה מאוחרת, 

כולם כבר ישנים, 

חדר אחד עמום עמוס ברעש, 

שיעול של ילד קטן,

אני פוסע אליו ועוזב את עצמי, 

קצת קשה לו לנשום, 

אני מצמיד לו לאף משאף אקליפטוס, 

זה משחרר אותו קצת והוא מצליח לחזור לישון, 

סוף כל סוף אני מתיישב על הספה, 

קצת מנוחה גם עבורי, 

אני  ניגש לשחק קצת במחשב או עם עצמי, 

אני כבר מוביל 3-0, 

פתאום שוב שיעול, 

אני עוצר הכל והולך אליו.

ושוב חוזר חזרה הלוך ושוב. 

אני כמו ילד קטן הולך לשחק וחוזר חזרה לילד הקטן, 

הולך ובא, בא והולך. 

עם כוח גדול מגיעה תחושת אחריות גדולה. 

שלט המשחק מונח על השולחן בסלון, 

ואני, אני חושב על זאת עם העיניים החומות כמשל לשליטה עצמית.

 

 

 

 

לפני שבועיים. שבת, 28 בספטמבר 2019, בשעה 00:00

זמן הוא  מהדברים היחידים שלעולם לא נוכל לקבל חזרה. 

כשאנחנו חולקים זמן עם אנשים או מטרות או ערכים מסויימים אנחנו בעצם מעניקים משהו שלעולם לא נוכל לקבל חזרה, 

חלקנו מבינים את זה בגיל מבוגר, חלקנו בגיל צעיר, 

חלקנו לעולם לא. 

דווקא חלוקת הזמן הזאת עם אנשים מסויימים יכולה לגרום לנו מצד אחד להתרוממות רוח ומצד שני למפלתה.

באחת מהפלגותי בים המציאות הבנתי שאת הזמן שלי אני צריך לחלוק בחוכמה ולחלק בחוכמה אפילו גדולה יותר. 

אני שוקל בכובד ראש את הזמן אותו אני מבלה עם אנשים מסויימים, 

אני לא נוטה להשקיע זמן בשיחות או מפגשים עם אנשים שאני לא רואה אותם כראויים לזמני, 

נכון זה ישמע כמתנשא ואולי זה אפילו נכון ואמרו לי לא פעם שישנו סוג של וייב המתקבל ממני וזה בסדר כי במקום מסויים לאנשים מסויימים זה אולי נכון. 

אבל לעיתים יש יחידות ויחידי סגולה שאיתם הזמן פשוט מאבד משמעות. 

כזה שאתה מבלה עד 4 בבוקר יחד בטלפון, 

כזה שאתה לא יכול לשחרר את האחיזה, 

סיפור מיוחד לכל אורך הדרך, 

כזה שלא מאפשר לך להמנע. 

אני אלוף העולם בשליטה עצמית, 

אני מסוגל לבלום בכל מהירות ובכל כביש, 

והנה איתה אני מגיע למצבי קיצון, 

כאלו שאני מוצא את עצמי דוהר אליהם רק כדי להריח אותה לרגע אחד. 

ואין הסבר רציונלי לזה, 

באמת שאין. 

מלבד אולי העיניים החומות הגדולות שלה. 

 

 

 

לפני שבועיים. חמישי, 26 בספטמבר 2019, בשעה 00:44

החלון פתוח לרווחה, 

כל אורות הבית כבויים. 

אני לבד. 

כולם ספונים בחדריהם, 

עטופים בשמיכות, 

מתכרבלים בעוד לילה מהלילות שכבר מתחילים להיות קרירים. 

אני מתארגן בסלון לעוד לילה שחור ואפל, 

הקטנה מהחדר קוראת לי. 

אבא!!! 

חיבוק!!! 

אני מגיע אליה, 

מחבק, 

אבא תשאר לישון כאן לידי. 

ואני נקרע מבפנים כי הלילה אני לא יכול להישאר שם, 

מה יקרה אם ארדם בכיסא ליד? 

מה יקרה אם זה יגיע כשהיא לידי, 

אני מתיישב לידה, 

מלטף ואומר לה שאבא פה לידה כל הזמן. 

בפנים אני יודע שעוד מעט אצטרך ללכת אל פיסת הגיהנום הפרטית שלי. 

והכל יתחיל שוב מההתחלה. 

גם עם זה נתמודד, 

נראה אותם מתים וקרועים שוב, 

נסתכל בעיניים עמומות ומתות, 

ובבוקר נלך לעבודה כאילו לא קרה כלום, 

עם עיניים אדומות מדם אש ותמרות עשן. 

נחבק ונאמר בוקר טוב כאילו כלום לא קרה, 

כי אבא שקרן,

שחי מבחוץ ומת מבפנים.