סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

The Wells of Silence

המסע שלי בתוך בארות השקט,
לפני 12 שעות. שישי, 22 בנובמבר 2019, בשעה 02:24

לא מאמין שנתתי לזה לגעת בי. 

לא מאמין שנתתי לדברים האלו לפגוע בי או אפילו רק לחדור מספיק כדי לשרוט את העור, 

למען האמת אם נסיר לרגע את לוק השולט האליטיסט והמתנשא, 

זה גם חדר לבשר החי.

אני משחזר בראש את חילופי הדברים, יותר נכון את חילופי המהלומות בנינו.

איך עמדתי שם ואפשרתי להלום בי, 

בהתחלה המכות לא חדרו פנימה ואז אט אט הם כן.

כמה טיפש הייתי צריך להיות כדי להיות עיוור למציאות הכל כך פשוטה הזאת. 

עמימות בלתי מתפשרת בין טוב ורע. 

מעין שקט שלפני הסערה. 

ואני מסתכל על הסערה ההיא במבט רטרוספקטיבי.

לא ממש יודע אם אני גאה בעצמי שלא הגבתי או שאני מתעב את עצמי שלא הרמתי ידיים לכל הפחות להגן. 

איך לא שחררתי צרורות חזרה ממני ואיך לא פגעתי בנקודות התורפה, 

אני יודע לזהות אותן בצורה כל כך קלה, 

לדעת להיכן צריך לשחרר את הצרור והיכן צריך לפגוע על מנת שתהיה אפקטיביות. 

אבל לא יריתי חזרה. 

ישבתי, 

בלעתי את כל מה שנשלח לעברי. 

קפצתי אגרוף עמוק עמוק בתוכי אבל לא יריתי אותו בחזרה. 

אולי כי אני טוב, 

אולי כי אני רע, 

בעיקר לעצמי.

אולי כי אני כל כך מתנשא שאני לא חושב שאנשים יוכלו להתמודד איתי. 

לך תבין.

 

 

לפני 5 ימים. שבת, 16 בנובמבר 2019, בשעה 22:52

יושבים בבית החולים כולנו,

אותו חבר שעבר תאונת דרכים מצבו הורע ואנחנו מחכים לטוב. 

כולנו יושבים למעט חבר אחר שהיה חייב להגיע הביתה. 

העלנו שיחות מהעבר על כל מיני אירועים. 

אחד הנושאים הכי משעשעים היא החיבה שלי לבחורות ערסיות. 

זה לא קשור לעדה, צבע שיער או צבע עור. 

יש ערסיות אשכנזיות ורוסיות ואמריקאיות ואירופאיות וגם מזרחיות. 

החיבה שלי לערסיות מגיעה מהמקום הזה של אי דפיקת החשבון לאף אחד בשום מקום ובשום זמן. 

יש משהו מאוד מאוד טהור בערסיות, אין מסננות. 

שלא תטעו, הכרתי לא אחת שהיו גם חכמות כשד, 

חדות כתער ומאוד מאוד אינטליגנטיות, אבל ערסיות למהדרין.

משהו שם עם הבטחון העצמי, אי דפיקת החשבון לאיש ולאף אחד והעובדה שבסוף היום אתה מוריד אותה על הברכיים עושה משהו מאוד מאוד נכון במערכות הפנימיות של אדם כמוני. 

עכשיו צריך רק שמצבו ישתפר ושירגיש טוב ושכולנו נתפזר מכאן הביתה.

העייפות מדברת מגרוני ואני צריך לאפה עם פרגיות, כוס קולה קרה כקרח, 

מציצה ולישון. 

זה היה סופש ארוך, ארוך מידי.

 

 

לפני שבוע. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 09:14

יש לפעמים שלא צריך מילים, 

לא צריך כתיבה מפוארת, 

או ניסוח מדוייק להפליא. 

לפעמים פשוט צריך להקדיש 8 דקות ו50 ומשהו שניות. 

 

לפני שבוע. שלישי, 12 בנובמבר 2019, בשעה 21:33

אין כמו ילד בן 6  על הספקטרום האוטסיטי שהכניסו אותו לסטרס כל כך גדול בגלל המצב הבטחוני ( הסבירו להם מה זאת אזעקה ואיך היא נשמעת ומה עושים, אני בעד אבל לא באופן בה זה נעשה)

שהוא כבר שעתיים וחצי עוד מעט מנסה למצוא את השלווה להבין שאפשר ללכת לישון, 

כל אמבולנס או ניידת משטרה או כל אופנוע שעובר  ברחוב מקפיץ אותו והוא שואל אם עכשיו הוא צריך לרדת למקלט, 

הוא מנסה להבין למה הם יורים ולמה שונאים אותו כל כך.

והוא יושב במיטה ולא מוכן לשחרר חיבוק אפילו לא לשניה אחת מרוב סטרס, 

אני לא רוצה לתאר לעצמי מה קורה לילדים בעוטף עזה. 

אני רק יודע שהוא יודע שאבא איתו,

בכל שניה, 

בכל דקה, 

עד שירדם. 

ואם יצטרך גם יגן עליך בגופו, כי יש דברים שאין תכלית לקיום בלעדיהם.

ואני כמו תמיד, 

כמו כל לילה, 

עומד על המשמר שלו, איתו ומולו.

 

 

 

 

לפני שבוע. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 23:35

יושב במיטה עם בובה ענקית של מיני מאוס. 

אחרי הרדמה של הקטנה, היא תפסה לי את החלק שלי במיטה ואני יושב. 

מתלבט ביני לבין עצמי אם להזיז אותה ממקומה או לא. 

הרגל כואבת בצורה יוצאת דופן מהאוויר הפריך והיבש והלא חם ולא קר הזה שמשגע לי את הפלטינות. 

אני יושב קצת וחושב על רגעים כאלו, 

אבא אני מפחדת, תשמור עליי מכל רע. 

ואבא מבטיח תמיד לשמור מכל רע. 

אז אני יושב כאן עם מיני ה11:34 ושומר מכל רע. 

אם ראיתם משהו רע או שמעתם על משהו רע, תגידו לי, ככל הנראה אני שומר לילה הלילה. 

 

לפני שבוע. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 22:11

האמת שאני בדרך כלל צודק,

אמרתי שיהיה יפה לך כחול וצדקתי. 

צדקתי כל כך. 

אמרתי לך פעם שאין שום דבר פסול בשולט שאוהב לרדת, 

לטעמי לא רק שאין פסול אלא זאת גם סוג של פריווילגיה לגרום למישהי להתפוצץ ולרעוד מגמירות, 

בלי שום עזרים ושטויות, 

בלי ריטוטים בלי שוטים בלי קיינים, 

בלי חבלים, 

פשוט מבט וקול ופה וידיים וזין. 

לא צריך הרבה מעבר,

לא מילים גבוהות ולא כתיבה מדומיינת. 

פשוט לטעום ולקחת.

וגם סושי, הרבה סושי. 

רק כי הבטחתי. 

באמת הבטחתי. 

 

 

 

לפני שבוע. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 21:30

אתה נוהג ברכב, 

לבד. 

עם עצמך. 

הרבה מחשבות טסות לך במוח, 

הרבה תרחישים. 

אתה נוסע כאילו על אוטומט. 

תגיע הביתה, תאכל ארוחת ערב, 

תיכנס להתקלח, 

תמזוג לעצמך משהו קטן לשתות, 

תרים רגליים על השולחן, 

תצפה במשהו מפגר ותלך לישון. 

זה המאבק הבלתי נגמר שלך עם עצמך. 

אתה יודע שהיית במקום רע יותר, 

היי אתה אפילו יודע מתי אתה ניגש לשם בכל פעם מחדש כאריח מהמציאות נשמט לך מתחת לרגליים. 

אתה מדמיין מחזות מרהיבים על אולמות נשף גדולים עם שמלות נפוחות וגינונים מיוחדים, 

אבל בפנים האוטומט עובד,

עוד יום עובר ועוד אחד ועוד ועוד ועוד ועוד, ועוד ושבוע ועוד אחד ועוד ועוד, ועוד חודש עובר ועוד ועוד ועוד עד אין סוף, 

או בעצם עד הסוף. 

עד התקף הלב או  הסרטן או סתם תאונה מקרית שבטעות הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא  נכון והגעת אל נקודת האל חזור. 

וזה מחורר בך חורים שאי אפשר למלא, 

ואתה קם בבוקר בשעון מדומיין של שגרה, 

עוד חמישי ועוד אחד מערכת מתוכננת כדי לשים אותך בסדר, 

כדי שלא תתפוצץ ושלא תשתגע. 

המקאבריות של הסוף הבלתי נמנע משגעת אותך, 

כמו שעון מתקתק בלי סוף וככל שהוא מתקדם התקתוקים הופכים יותר ויותר כבדים, יותר קולניים, יותר עוצמתיים. 

זה משחק שאין בו מנצחים באמת,

ואתה עומד מול התובנות האנושיות האלו ומתחנן לקצת בורות, 

קצת תן לי להנות מכדורגל או מכדורסל שזה יהיה כל עולמי, 

שאחיה למען דברים לא רלוונטיים עבורי שאוכל להתרגש ולהפוצץ באמת עד אין סוף, אושר אמיתי ממשהו סתמי. 

אני לא אומר שכדורגל זה רע, רק רוצה את הרגש המזוקק, 

חסר הדאגות,

נטול עכבות. 

חסר  מעצורים.

ואת זה... את זה אפשר להרגיש רק במצבים מסוימים.

 מאוד מסויימים. 

לא זה לא מגיע ממקום כל כך פשוט. 

זה חייב להבנות מבפנים, מעומק הנשמה. 

ואז רק אז אפשר לראות קצת אור שמש של יום המחרת. 

 

 

 

 

 

 

 

לפני שבוע. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 14:59

איך אנשים שאוהבים אותך מוצאים לנכון להפתיע אותך ולפנק אותך? ( או שפשוט צוחקים על אנשים עם נכויות! ) 

ברווז אמבטיה שיש לו בדיוק את אותה הנכות כמוך! 

מוטיב הפיראט חוזר אצלנו בבית יותר מידי לאחרונה... 

So what would you do with a drunken sailor? 

 

 

לפני שבוע. ראשון, 10 בנובמבר 2019, בשעה 13:33

אני שונא לחכות, 

מתעב את זה ממש. 

יש מעט מאוד דברים שמתקרבים "לחיבה" שלי להמתנה. 

אבל גם בתוך מרק הסבל הזה יש דברים ששווה לחכות להם. 

הרגע הזה שבו היא תקפוץ לי לידיים בהחלט נמצא באחד הרגעים האלו. 

לפני שבוע. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 01:45

והגיטרה של מארק חורכת את השקט של הלילה, 

אני לא בטוח אם ללכת לישון או להמשיך לבהות במסך השחור והלבן, 

אם להעביר את השיר שמתנגן בריפיט כבר שעה אבל גורם לי אושר כל כך עמוק, 

לא מהמילים, 

מהגיטרה המופלאה הזאת שמונחת בידיים של אמן, 

המילים, 

המילים של השיר הזה אמורות לעורר את כל הדי הרעש בעולם, 

אבל הגיטרה הזאת שלו משחררת כל כך הרבה שקט. 

אולי אני עובר דרך ובדרך הזאת התובנות זולגות עמוק לתוך הנשמה, 

אולי אני סתם עובר לשלב הבא באבולוציה של התאבנות המנטאלית שלי. 

אי אפשר שלא להרגיש את המטמורפוזה הזאת שגורמת לתנועה,

אולי זה בכלל לא קשור לזה. 

אבל לא היו לי סיוטים כבר כמעט שבועיים, 

מאז אותה הפעם האחרונה. 

וזה כבר מראה סוג של מגמה חיובית. 

לא הרחתי את הריחות הנוראיים האלו שמדליקים את כל לפידי ההזהרה שבעולם. 

ואני מודה, 

אני קצת מפחד מתחושת השחרור הזאת, 

כל פעם שאני נתקל ברגעים כאלו, 

אני קצת מפחד לאבד אותם. 

לאבד את כל מה שהיה, לאבד את הזיכרון של הפנים, של התנועות, 

את הזיכרון של הקול כבר מזמן איבדתי . 

ופתאום החליפה את הקול שלהם הגיטרה של מארק. 

ומארק, אף פעם לא טועה. 

הוא תמיד מגיע לתו הנכון בזמן הנכון. 

רק קולות של אנשים שכבר לא קיימים כל כך הרבה זמן שעוד מעט תחלוף 

המטוטלת מעל ראשם ותהפוך את הזמן בלעדיהם גדול יותר מהזמן איתם. 

וזה מבחינתי ההפסד של הקיום האנושי.