ובכן, הייתה הזדמנות ואני הרמתי טלפון ובמזל הייתה הופעה והמועדון היה פתוח דווקא ביום שלישי האחרון והלכתי, עם סאבית שמעולם לא הרמתי עליה יד, עם סאבית שקשורה כבר שמונה שנים, מבלי שיהיה על גופה ולו הסימן הקל ביותר, סאבית מושלמת, מאולפת למשעי.. אבל אני סוטה מהנושא, הנושא הוא הביקור בדאנג'ן ביום שלישי האחרון, כן ממש אתמול.
המקום כפי שהייתי מצפה לראות, אפל, קודר, מכשירים פזורים פה ושם, אנשים בעור, אנשים בשחור, הגברים חלקם בוהים, חלקם הולכים במהירות מכאן לשם ומשם לכאן, חדורי תכלית ריקה. הנשים ברובן לבושות בגוונים שונים של שחור הממסגר מחשופים נדיבים, רגליים חשופות ופרובוקטיביות פורצת, לחלקן ענודים קולרים המשחררים אותן ממשהו שאסר את נשמתן.
ראיתי סשן של איש קטן קומה (עם יציבה נפלאה כדרכם של הקצרים להימתח עד גבול האפשר) וצעירה חטובה עם שדיים קטנים ופטמות זקורות נענות לצביטות אצבעות חזקות. הוא תלה אותה בפרקי ידיה, שרשרת פלדה בוהקת על רקע שחור, והיא תלויה לה בספירה שאין לו או לקהל כל גישה אליה. המאסטר ניגן עליה עם חגורה, בכל חבטה שולח אותה הלאה אל אותו עולם פרטי שלהם/ שלה.
על במה אחרת עומדת על ארבע אישה קצת יותר מבוגרת, שדיה מביטים ברצפה ומבליחים לקהל בקריצה עם כל הצלפה של שוט רב זנבות. קול צליפה מקדים במעט את החבטה על העור המאדים לאיטו או אולי מסמיק מחשיפה למבטים רעבים. הוא העמיד אותה במשיכה זורמת אך אלימה בעוצמתה ומעך את שדה בחוזקה בידו השמאלית ובידו הימנית הצליף בעוצמה בשד ובפטמה, היא נרעדת לשנייה ופניה קפואות, אך שערה לא נעה בראשה. זה היה סשן ארוך שכלל החדרת מחטים רבות לעכוזה, סיכות שחדרו את עור השכם והגב, מצבטי פטמות והצלפות... שליפת המחטים, לבוש מכסה עור מסומק מסופק ועוד זוג שיושב מתלחש לו בצד כאילו לא ראו את הבמה רק לפני דקה קלה.
היו עוד סשנים, מקצתם קצרים, אחרים ארוכים וגם מוזיקה טובה ורקדנו, נעים להלמות האבדון, צילה של השאול מצמרר את עורנו וריח הגופרית לשעה קלה הוחלף בעשן סיגריות סמיך, נערה/אישה בלונדינית עם שיער קצר וחולצה שחורה צמודה על שדיים קטנים, חוקרת אותי לגילי ומספרת לי על חייה ובן זוגה ועל כך שבאה לכאן מבראשית, זמן פתיחת המועדון זמן אבדון.
היה נחמד, אבל חובבני.
המקצוענים מענים את הנפש,
סד ניסויים במיוחד אכזרי.
לפני 17 שנים. 30 במאי 2007 בשעה 5:36