מי שנכנס במקום הרגיש שנכנס למרתף עינויים מימי הביניים, קודר, קר וחשוך, עם קול אנחה קבוע מהדהד בין הקירות. רק המוסיקה הדוחפת עצמה לשלולי התודעה העניקה למקום נופך עדכני כמו הלקוחות שבאו מרצונם, חלק לסבול וחלק להכאיב, ומקצתם לצפות. זה היה המקום בו השארת את מעטה האנושיות שלך, בכניסה.
על שולחנות שיש כבדים נחו גופות מבותרים, ראש חזיר ערום מעורו, לוטש עיין מבהיקה, מעליה נעוץ גליל קרטון של ניר טואלט, אפור וחיוור על רקע השבר המדמם. הנחתי את ידי על השיש, מרגיש את הגופות קורנים אלי בגל קור מצמית.
היא עמדה מאחור עם ראש כפוף, עיניה ברצפה לא נעות, קפואה כולה למעט דופק עצבני משרטט קו פועם ברקה עדינה. שד אחד היה חשוף בחלקו, נראה מצידה של הגופייה עם הפתחים הגדולים, חיוור כעשויי שעווה. הלכתי סביב לשולחן השיש, גידים לבנים פורצים רועדים מגדם הצוואר, שולי החתך קרועים בגסות. זה לא היה כשר.
הנחתי ידי על חזה ודחפתי אותה לאחור בחוזקה, היא כמעט נפלה אך קרטעה לאחור ונשארה עומדת, דחפתי אותה שוב. הניגוד בין הקיר הכהה ועורה הבהיר, צמרר אותי, דחפתי אותה שוב והצמדתי אותה בחוזקה אל הקיר, מרגיש את פעימות ליבה בידי, בתדר שונה מהרקה הפועמת מול עיניי. לאט רכנתי אליה ואמרתי בקול איטי
"לא בא לי לזיין אותך, את יותר מדי פסיבית לטעמי"
הורדתי יד אל שולי החצאית, חופן את ערוותה ומחדיר אצבע מחוספסת בין השפתיים הרכות, כולה רטובה, מוכנה משתוקקת. לא ידעתי למה. הלכתי לספה בפינה, צונח אליה ומרגיש מיואש, כאב בלתי נסבל. מעט האנשים שהיו במקום הסתובבו כרוחות רפאים במופע בלט ביזארי, נרות, נטפי שעווה, הצלפות על גופים מפרכסים כמו דגים על דוכן המוכרים. אנחה קבועה של כאב מסופק,
"דרך ביזארית לשלוות הנפש" חשבתי והצטערתי שלא לקחתי ספר טוב ונשארתי בבית.
היא התיישבה לידי ושלחה יד מהוססת בין רגליי, מחפשת את מה שימלא את החלל העצום שנשקף מעיניה. הסתתי אותה בגסות, רואה אותה מתכווצת כאילו הצלפתי בה.
"אלו שפתיים מתוקות יש לה" חשבתי "מאיזה תהום של כאב או עינויי נובעת התשוקה להיענות עם ביטול כל כך מוחלט של האני, ואולי זה האני שלה, אולי זה מה שהיא, אולי היא כך נולדה"
היא דממה לידי, והאור המוחזר מהגופות המבותרים, הסמיק את עורה החיוור בזוהר של איפור כבד.
לפני 17 שנים. 5 ביוני 2007 בשעה 8:21
