הצייד

ביום שישי יש לי מנהג לשבת בקניון במקום קטן, שלושה שולחנות גבוהים ואני יושב שם, לוגם משהו, נהנה מהמחשופים האחרונים של קיץ מתפוגג, בנות ישראל מעכסות הלוך ושוב, מעט קונות ומביטות ויתרן פשוט מראות, מבליטות, כל כך יפות. גם ביום שישי זה ישבתי במקומי הקבוע, מבכה את החורף המתקרב ובא ומביט בנשים סביב וחושב 'אל נא תכסו את חמודות גופכן, ללא המחשופים, בטן מבצבצת כאן ושם, הרגליים וכמובן ישבן עסיסי כמו של זו, שזה עתה עברה אותי, ללא מראות כה נפלאים אין חיי חיים'. אבל אני שורד מטבעי ולא נותן לעצב, למנוע ממני את ההנאה של היום, ההנאה המיידית.

וכך בעודי מהרהר וצופה, נהנה ולוגם את החיים, הרגשתי יד חמה, מעט לחה על זרועי. היא ניגשה אלי מבלי שהרגשתי, עיניה מרוגשות, מלאות חיים מצד אחד אבל חשתי משהו נוסף, הרי אני מכיר אותה כבר שמונה שנים, ראיתי את אפלת הפחד מכחילה את עיניה. אימצתי אותה אליי והרגשתי את הלמות ליבה. כדרכה היא הייתה לבושה בצורה מעוררת וסקסית , חולצה לבנה סימנה איקס על שדיה כמו הייתה המטרה למבטים וכפות ידיים רדופות תשוקה. החולצה הלבנה ושני 'כפתורים' ממוקמים פשוט נפלא, הדגישו את העובדה שלמרות החזה הגדול החזייה הייתה קלה ודקיקה. חצאית מיני מג'ינס ונעלי עקב השלימו הופעה שגרמה לכל גבר בסביבה לסובב את ראשו, 'נו טוב, עכשיו היא איתי' חשבתי לי בהנאה.

"אני חושבת שהסתבכתי" היא אמרה, "'שני אלו אחרי.."

היא רמזה לעבר שני גברים, רגילים, ממוצעים לבד מזה הבלונדיני שהיה גבוה מאוד 'בטח יותר ממטר תשעים' חשבתי ונזכרתי בו בסדיסט. מטורף אחד, ראיתי אותו בכמה הזדמנויות מתנהג באלימות לאלו שאינם חזקים כמותו. השניים היו לבושים חליפות קלות שנראו יקרות, ללא עניבות, מציצים לעברנו בעודם בוחנים לכאורה את הסחורה שבדוכנים.

לא היה לי מושג מה קורה או מה עליי לעשות אבל הבנתי שלהישאר בטווח ראיה של המניאק הזה לא יעשה לה טוב, היינו חייבים להעלם וכמה שיותר מהר.

"בואי איתי" אמרתי לה "את חייבת לברוח, הוא יקרע אותך אם יגיע אלייך, הוא אלים בצורה לא רגילה"

לקחתי את ידה ורצנו לעבר תאי המדידה בנאוטיקה, קיוויתי שהם לא ראו אותנו נכנסים לשם. ברגע שהיינו בפנים, אמרתי לה לשבת על הספסל הקטן ולהרים את רגליה על מנת שמי שיציץ מלמטה, יראה רק את הרגליים שלי. בלבבות הולמים חיכינו בשקט, מיידי פעם אני מביט בה יושבת לפניי, שדיה מתפרצים מהמחשוף, 'לא פשוט הוא להכיל מידה של 'DD חשבתי, היא חיבקה את מותניי והצמידה את ראשה אליי מתעלמת מהשינוי המידי שחל בי. למרות הלחץ נהניתי להביט בה. היא נרגעה מעט, ברגע מסוים העבירה את פניה, מתחככת בי ועשתה תנועה כאילו היא רוצה לפתוח את הרוכסן. אחזתי בשערותיה והפניתי את פניה אליי, רכנתי ונשקתי לה.

"עוד מעט" אמרתי לה "אני יוצא לראות מה קורה"

יצאתי החוצה, הבטתי סביב, מחפש את הבריונים ולשמחתי לא ראיתי אותם. חזרתי לחנות לתא המדידה.

"נראה לי שאיבדנו אותם, את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי

היא החלה בסיפור ארוך ומגומגם על חבורה של בדסמים, מה שהחל כבדיחה והמשיך להתחייבות ופגישות ומצב משונה בו מצאה את עצמה מבטיחה את מה שלא התכוונה לקיים ומשגעת את מי שלא אוהב להיות משוגע.

"רוצה שאקח אותך הבייתה"

"כן, אני חייבת ללכת מכאן ומהר, למזלי אינם יודעים היכן אני גרה" אמרה לי והפחד מילא את עיניה.

לקחתי את ידה והלכנו למעלית ולחניה. הבטתי שוב סביב,מחפש פנים מוכרות או מי שמתעניין בנו בצורה מחשידה, לא ראיתי אותם.

"חכי לי כאן בגומחה" אמרתי לה "אני אביא את המכונית ואבוא לאסוף אותך"

לא מצאתי את האוטו המחורבן, למרות שהוא בצבע אדום בוהק, פתאום ראיתי כתמים של אדום בכל כיוון אפשרי. היה לי מחסום מחשבתי ולא הצלחתי לזכור היכן החניתי את המכונית, לא את האזור ואפילו לא באיזו קומה. ירדתי למפלס התחתון ועברתי את שורות המכוניות בריצה, לוחץ ללא הרף על כפתור השלט משווע לקול אזעקה. עשר דקות של חיפוש קדחתני נידמו כנצח. 'הנה, בסופו של החניון' ראיתי אורות המהבהבים, גאולה.

נכנסתי למכונית, הנעתי אותה בסערה. מתפתל בדרכי הגישה המסובכות של החניון. שוזר את דרכי אליה, לאסוף אותה ולגמור עם הפרשייה. היא לא עמדה בפתח. עצרתי בחריקת בלמים ליד המקום בו השארתי אותה. קפצתי החוצה ורצתי סביב המכונית. נכנסתי פנימה וליבי נדם לשנייה. היא הייתה מקופלת כולה בפינה, חולצתה קרועה החצאית לרגליה והיא כולה מכה וחבורה טרייה.

כרעתי לידה ואמצתי אותה אליי, מרגיש אותה רגועה באורח מוזר, עיניה פקוחות לרווחה והיא בוהה בי.

"הם היכו אותי" לחשה, קולה נשבר.

"הם הרביצו לי והלכו", משום מה לא הייתה הפתעה בקולה.

אימצתי אותה אליי, גופה היה רפויי לחלוטין, כמעט ולא הרגשתי את משקלה בזרועותיי, כל כך קל. עצמותיה נדמה נמסו והיא.. שום דבר קשה, שום דבר חזק לבד מהכאב, מהדהד בריקנות של גופה.

"אני רוצה עוד" היא אמרה ואני לא יודע מדוע, לא הייתי מופתע.