היו לי כבר נשים, היו מהן כנועות. היו שאמרו לי רק את מה שרציתי לשמוע, היו שצייתו לכל מילה שאמרתי, היו שלא דיברו. היו כאלו שחשבו רק עם רשות (או שלא חשבו בכלל..), היו כאלו שחשבו רק את התבניות שנטלו ממני. היו שישבו מולי והמתינו, היו ששכבו וחיכו, היו שנצמדו אליי עד שנעתי ואז נעו איתי, היו שהביטו בי ובאו רק אם רציתי. היו לי כבר הרבה כנועות שלא הזיזו לי.
נשים כנועות מטעמים שונים ומשונים. היו שחשבו שזה מה שיקנה את ליבי, היו כאלו שלא יכולות היו לחיות אחרת, היו שביטלו עצמן בפני רצוני, היו שאישיותן הייתה חיוורת מול בוהק האמביציה שלי. היו לי נשים כנועות שאהבו כאב, היו שרצו לכאוב כי רק כך הן הרגישו משהו בתוכן, בעצמן, איני יודע מה בדיוק. היו לי כבר הרבה כנועות שלא הזיזו לי.
ואת, הצייתנות המהוססת שלך, הכניעה המוצעת בעמל רב, העוצמה שמאחורי הכניעה שלך, מרטיטה את ליבי ומעמידה אותי. את הולכת על ברכייך לקראתי מותירה בעקבותייך מסלול מעשן על ריצפת העץ, כולך רטובה, חמה, מוצפת, רותחת, בוערת כמו כוכב שביט, מביטה בי ומחכה. הכניעה שלך אולי בעצם אינה כניעה אלא מסע כיבוש אחד גדול שמותיר אותי משועבד לך.
היא כתבה לי מזמן
לפני - השעות שנוקפות
דריכות
געגועים
מחשבות מטלטלות
שינה טרופה
תבערה
אחרי - זמן שעוצר מלכת
רפיון
זיכרונות
לא מצליחה לחשוב
שלוה
חיוך
מוזר איך בכל פעם
אני חשה אותו דבר מחדש..
לפני 17 שנים. 18 ביוני 2007 בשעה 4:13
