הרעב שכרסם בו תדיר נעלם כמעט לחלוטין, הדחף לחפש והצורך בשורת מאהבות, שמא אחת לא תהיה זמינה לו מיידית, שכך מעט מאז יש לו את הכלבה. היות וחיי כך חיים ארוכים זה עדיין נראה לו משונה, לא רגיל, כמעט ולוחץ כמו אפוד חדש, ידע שזה נחוץ אבל עדיין לא חש בנוח, הרגיש מעט פגיע, חשוף לסיכונים מכיוונים שלא העלה על דעתו אבל ידע שהם קיימים.
דבר נוסף שמעולם לא העלה על דעתו היה הזמן שהתפנה לו, זמן שהיה מקדיש לחיפוש ותחזוק ההרמון הקבוע. מעולם לא הקדיש מחשבה לעלויות מבחינת הזמן ובטח לא מבחינת מה זה עשה לנשים. גם עכשיו הוא לא חשב עליהן הרבה, הוא לא היה בנוי להרגיש סימפטיה או לנסות להבין אותן למרות הצלחותיו לאורך השנים ויכולתו לנווט אותן לכיוונים שהתאימו לו. הוא לא הצטער על מה שהיה, מעולם לא רימה או כפה את עצמו, כך הוא היה, היו שקיבלו אותו והיו שהתמרדו ועזבו, הרוב התמרדו ונשארו, תבוסה ידועה מראש שרטטה עצב סביב שפתיים מלאות שחוורו עם השנים.
מידי פעם עלתה בו מחשבה, במיוחד כשהיה מביט בה יושבת לרגליו מביטה בו במבט מלא אהבה, עיניה חמות, הוא חשב אם סכום האהבות של המאהבות שהיו לו בכל רגע נתון היה קטן ממה שהיא מעניקה לו ולכן הרעב כמעט ואינו מורגש או אולי זה לא עניין של כמות אלא פשוט צורת האהבה הזו, אהבה כל כך מוחלטת ללא כל מגבלות ועם כל כך מעט תנאים. הוא אהב להרגיש אותה נלחצת אליו, מתאימה את עצמה למצב הרוח שלו, בודקת אותו במבט מהיר, השאיפה לגרום לו אושר, לעשות לו טוב הילה סביבה.
לפני 17 שנים. 26 ביוני 2007 בשעה 9:11
