עכשיו גם אני הלכתי

לא, היא לא גמרה. לא הורדתי את השמיכה בכדי לשלוח ידיים, לא נשכתי אותה בפטמות ולא דחפתי לה את הזין לגרון. בפעם הראשונה בעשר שנותיי בכלוב, לא נגעתי במישהי שהגעתי לסשן בצורה מינית, לא היו פה יחסי אדון נשלטת פר אקסלנס. 

בשיחת חתך ראשונה, עם נשלטת, אני מסביר תמיד איך אני רואה את עצמי. אני קודם כל בן אדם, אחרכך אני גבר ורק בסוף שולט/דומיננטי/מאסטר/דאדי/מחק את המיותר.

אין לי מונופול על השכל, מותר להגיד לי לא (זה בדרך כלל מלווה בתגובות פחות נעימות) ומותר לשאול אותי הכל. פאק... בסופו של דבר כולנו בני אדם, אף אחד לא שולט 24/7, לכולנו יש משכנתא, ילדים ועשרות סיטואציות ביום שלא תלויות תמיד בנו.

זו הייתה אחת מאותן הסיטואציות, בהן לא נאמרת מילת ביטחון, אך אין להמשיך הלאה. היא הפסיקה לבכות לאחר כמה דקות, הכנתי לה תה עם ערכת הקפה המזורגגת של הצימר ולמרות שהשמיכה נפלה וחשפה חמוקיים בתוליים ישבתי ליד, והקשבתי.

יש כמה סוגים של נשים בכלוב. אם נעזוב בצד את השולטות, והמתחלפות, יש גם כלבות, חתולות, נסיכות, ילדות רעות, ילדות חצופות וילדות משועממות שראו 50 גוונים של אפור ורוצות את מיסטר גריי, עם שעון במאה אלף שקלים ורכב שעולה פי עשרה.

אבל המכנה המשותף לכולן זהה. רוצה ללמוד לשלוט? החל בבדיקת רקע, הכר אותה, קרא בין השורות, שים לב לצורת הביטוי, השימוש במושגים, הזיכרון הראשון שלה, החוש הבולט (ראיה/שמיעה/מישוש), למעשה הכל מסתובב סביב דבר אחד. גלה את מה שחסר לה, תן לה את מה שהיא צריכה, וזהו. מפה מתחיל משחק מנטלי, קילוף שכבה אחר שכבה, התניות פבלוביות, NLP, ״היפנוזה״, כל אחד ושיטותיו.

השורה התחתונה היא שהנשלטת קובעת... היא מקבלת מילת ביטחון, ש״יכולה״ לעצור כל סיטואציה, ומפה השולט ״קובע״. הרי אם זה לא מתאים לה... היא רק צריכה להגיד ״אדום״, ״תפסיק לזיין אותי בתחת כי אני לא רוצה״ או ״למה יש עוד שולט בחדר? זה ממש לא מתאים לי״.

השורה התחתונה היא שלפעמים, חלקנו מתנהגים כמו שולטים במקום לזכור שאנו קודם כל בני אדם וגברים. אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל זה לא שולט אחד ולא פעם אחת, שעשה בה מה שהוא רוצה, והיא ״זרמה״ ואחרכך ״אכלה״ את עצמה.

שאלתי אותה למה היא לא הפסיקה את הסשן האחרון כשזה כאב לה מאוד...

״זה לא באמת עניין אותו״, היא אמרה.

הקפצתי אותה לביתה לאחר כשעתיים, קבענו להיפגש שוב בעוד שבועיים כשתצא, ובדרך חזרה כשוב לא שמתי לב לבאמפר, דמיינתי שדרסתי את הבחור הלא מתעניין, זה שקורא לעצמו שולט... ומתמחה בילדות בנות עשרים...

לחשוב שפעם היה אחד כזה... וכולם שתקו

אין לי שום בעיה עם בכי. נהפוך הוא, מעבר ליתרונות הבריאותיים הישירים, של הורדת הלחץ והסטרס, בכי משחרר רגשות ובסופו של דבר מקל על הרגשת המועקה של הבוכה. אין לי שום בעיה עם בכי בסשן, כשאני גורם לו. אני אפילו משווע לבכי של אישה לאחר אורגזמה שנגרמה על ידי.

אבל היא החלה לבכות בלי קשר, עוד לא היינו בסשן... אפילו לא נגעתי בה מעבר לחיבוק. הרהרתי לעצמי, מה בדיוק לעשות הלאה, סשן רגיל זה כבר לא יהיה, לחצתי על כפתור ששחרר שם משהו... הגורה המתגרה הזו ששלחה לי תמונות סקסיות בכל ערב לפני השינה, זו ששאלה אם יש לי מאלץ אורגזמה וסיפרה לי בדיוק מה גורם לה לכתמים במכנסיים מעודף רטיבות, נזלה עכשיו מהמקום הלא נכון.

״הכל בסדר״, אמרתי לה בשקט, ״את לא צריכה לשמור את זה בפנים. תבכי...״... עטפתי אותה בחיבוק, הזזתי את המצעים ואת השמיכה והרמתי אותה למיטה. היא לא התנגדה יותר מדי. כיסיתי אותה, והתיישבתי לצדה. ״תבכי....״, אמרתי בחרש, והתחלתי ללטף לה את הראש.

המשך יבוא

החנתי את המפלצת ווידאתי שהשטח פנוי, פתחתי את הדלת ופניתי לגורה היפייפיה שישבה מאחור. ״את יכולה לצאת, אין פה אף אחד, אבל אם לא תעשי זאת עכשיו, עוד מעט יראה אותך זה שיקח את הכסף מהתיבה״, היא הגיבה מיד, הסתכלה שמאלה לכיוון הדלת, אספה את השמלה לידיה ותוך שניה וחצי היא כבר הייתה בפנים. 

לקח לי דקה להיכנס פנימה, ידעתי שזו תהיה הדקה הארוכה בחייה. כשנכנסתי ראיתי שהיא יושבת על קצה המיטה, השמלה על ברכיה, מנסה לכסות טפח או שניים. ״שימי את השמלה בצד, את הנעליים את דווקא יכולה להשאיר״. 

אני חולה על רגליים יפות, כפות רגליים מטופחות של ילדה בת עשרים ותיקתק, בתוך נעלי עקב זנותיות, זה מחזה מלבב. ״קומי״, אמרתי לה כשהיא חזרה למקומה בקצה המיטה, ״ידיים מאחור בבקשה״.

היא הייתה בוסרית, ואפשר היה לראות זאת בעין בלתי מזוינת. לא היה צריך להיות שולט גדול כדי להבין שהסיטואציה הזו מפחידה אותה ומצד שני מעוררת ומזרימה בגופה ים אדרנלין.

ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. היא נשארה עומדת, אך ניכר היה כי היא הייתה בהלם. ״אתה יכול להבטיח לי משהו?״, היא שאלה אותי רק בשבוע שעבר, ״אל תהיה כמו כולם״.

״הכל בסדר, לחשתי לאוזנה, בזמן שאני מלטף לה את הגב. ״את לא חייבת לעשות דבר, את קובעת מתי לעצור ואין לי שום בעיה להחזיר אותך הביתה עכשיו״.

״תודה״, היא לחשה לי בחזרה והחלה לבכות.

המשך יבוא

כשפניתי לכביש המוביל למושב, כמעט באותה שניה בה גברת וייז הורתה לי לפנות ימינה, העליתי גיחוך קל. לפני עשור, הייתי מתפלא בכלל שבמקום כה שכוח אל, מישהו בכלל יודע מה ראשי התיבות של BDSM. בעצם, לא הייתי בדרכי למישהו, בפעם האחרונה שבדקתי בהאנגאוטס, התמונה שהיא שלחה לא השאירה מקום לספק, היא אישה.

הקפיצה מהבאמפר, גרמה לראש שלי לפגוש את תקרת הטנדר, להפסיק לחשוב על הישבן של הילדונת ולהוציא קללה עסיסית בערבית. הכל קרה בבת אחת, שאפילו לא שמתי לב שהייתי צריך לפנות ימינה מיד אחרי הבית השלישי. ככה זה במושבים בדרום, זה עדיין נראה כמו אז לפני חמישים שנים, אין רחובות, אין שילוט, אין תחבורה ציבורית, לא סתם היא אמרה לי עוד בהתחלה שהיא גרה בחור.

לקח לי עוד חצי דקה להסתובב, עד כמה שאפשר כשאתה צמוד למפלצת אמריקאית באורך של כמעט 7 מטרים, ב״רחוב״ שלא השאיר לי הרבה מקום לתמרון. ״שמתי לב שהגעת״...קיבלתי הודעה בהאנגאוטס, ״אני עם השמלה השחורה ליד הגדר ה....״.

עצרתי לידה וסימנתי לה לעלות. ״למושב האחורי בבקשה...״, פלטתי במהירות והספקתי לקלוט את הפרצוף המופתע שלה. כבר אמרתי לה בתחילת הקשר, כשהיא ביקשה ממני שלא להיות כמו כולם, שאני לא צפוי... מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה.

זו הפעם הראשונה בה אנו נפגשים. מתכתבים כמעט חודש והיציאות שלה של פעם בשבועיים, לא ממש עוזרות. הסתכלתי עליה במראה והרהרתי... פאק... יותר מעשור לא סישנתי מישהי כה צעירה. מודל 96, איבדתי את הבתולים שלי כשהיא עוד הייתה בבטן.

בפניה שמאלה, ביציאה מהמושב הורתי לה להוריד את הבגדים ולהישאר ערומה. היו לנו עשר דקות עד הצימר, וידעתי שאם לא אפעל עכשיו, בעשר הדקות הקרובות היא פשוט תיסגר, תינעל והביישנות שאפיינה אותה מהרגע הראשון... תגבר על כל ניצוץ שליטה שאפעיל אחרכך.

״אני יכולה בבקשה להישאר בתחתונים... אדוני?״... 

עניתי לה ״כן״, בזמן שהיא הורידה את החזיה.

״נגיע לצימר עוד כחמש דקות... זוכרת את מילת הביטחון שלך?״

״כן אדוני....״

המשך יבוא.

את שירן* הכרתי בצבא. היה זה בסוף שירותי הצבאי, באחד האירועים האלה, שאתה חייב להיות בהם ולא בגלל שאתה רוצה. בדיוק חנכו מרכז אימונים חדש, ארוחה חגיגית עם יותר מדי פלאפלים על הכתפיים. היא הייתה בצוות המלצריות/טבחיות/ פנים יפות, שהגישו את האוכל לשולחנות. ברגע הראשון שראיתיה, היה לי מאוד ברור. זו תהיה שלי.

לאריק איינשטיין ושלומי שבת, יש שני שירים שאני עדיין מתלבט איזה מהם צייר את דמותה טובה יותר. שיערה הגולש, הארוך, עד כדי הישבן (עטור מצחך זהב שחור) ועיניה השחורות הגדולות (כמו שני ספלי קפה תורכי), גרמו לי להסתכל עליה מיד, להתעלם מדברי הברכה האינסופיים והרב, זה שעלה וברבר בלי הרף על פרשת השבוע. הארטישוקים הממולאים שהיא הגישה לשולחן, היו הרבה יותר מעניינים. לאחר שסיימתי את הצלחת, כמו ילד טוב צרפת (ארטישוק צרפתי ולא ירושלמי), הלכתי על הדרך הטובה, הישנה והבטוחה, לזרוק מילה טובה לשפית.

טרף קל, ניתן לזהות תוך שנייה. בדרך כלל זה המבט בעיניים. יש שיקראו לו עצוב, ויש שיעידו כי זו ההתחמקות מהצלבת עיניים, המבט המבויש, הקול השקט והערב לאוזניים. אפשר להמשיך ולתאר את האדמומיות הבתולית על הלחיים, כשאתה זורק מחמאה, העמידה בגו זקוף, אך לא באמת עד הסוף.

שירן לא הייתה טרף קל. ובכלל, ההגדרה לטרף קל, מחליאה בעיני. הבשר הטעים ביותר, נמצא במקומות שצריך להתאמץ להגיע אליהם. אם נשתמש במטפורה מעולם הבשר, שירן הייתה צלעות כבש. היא הייתה שייכת לסצנה. היא לא הבינה זאת אז, אבל בדיעבד היו שם יסודות שליטה עם החבר הקודם.
היינו ביחד שנה. במילותיו בני האל-מוות של קזנובה עצמו, "זמן אשר מוקדש להנאה, אינו אבוד". קזנובה, כנראה היה מתהפך בקברו, אבל שנה אחר כך, נתתי לה ללכת. בדיעבד, זו הייתה שנה מעניינת. גם 30 המילים הנרדפות באנגלית ל"מעניין", היו הופכות את המשפט לאנדר-סטייטמנט, בדיוק כמו שהוא נשמע בעברית.

אף פעם לא ראיתי שליטה, בתור להוריד מישהי למטה. זה קל מדי. לא מאתגר. ואני לא מגב, שמושך אליו סמרטוטים. שליטה מבחינתי זה להעלות מישהי הכי למעלה שיש. נסיכה מחזירה לך יחס של מלך. הייתי שם בשבילה, כשהיא הייתה עוד בצבא, והיא הייתה שם בשבילי כשהתחלתי את התואר. היה שם משהו טהור, בתולי ורך, הרגשתי כמו אלוהים שמגדל את יצירת המופת שלו. והיא הייתה יצירת מופת רבותי.
לאחר שנה הגורה נסעה ללמוד בישול בחו"ל. החלום שלה מאז ומעולם היה מסעדה משלה. שנה שלמה כמו מנטרה, גרמתי לה להבין כי רק החולמים מגשימים. היא רצתה שניסע ביחד, אך הייתי בתחילת התואר, כבר סגרתי סטאז' באחד המשרדים הגדולים בישראל והייתי בתחילת הקריירה. בחרתי באחרונה, ואיני מצטער על כך לרגע. זה היה טוב מדי, כדי להמשיך את זה בטלפון, העדפנו לחתוך, מאשר לתת ללהבה להיחנק.

הגורה הקטנה שלי, כך קראתי לה אז, הייתה האישה האמיתית הראשונה שלי בבדס"מ. ולמרות שלהיות מס' 1, ולא משנה במה, היה טבוע בי עוד במשחקים בארגז החול בגן, דרכה גיליתי עד כמה אני באמת אוהב להיות דומיננטי, במיטה, בקשר וגם בסתם להתכרבל עם כוס שוקו מול הטלויזיה, בדירת סטודנטים. היא בישלה מצוין, כך שזה הרגיש לי אז כמו בבית.

"אני חושבת שתאהב את הארטישוקים", חייכה אלי עלמת חן יפייפיה. הייתי בדיוק בדרך מלקוח חשוב בת"א, ועצרתי לאכול במסעדה חדשה, שכבר המליצו לי עליה, וטרם היה לי זמן לבקר בה. היה מלא, והתפלאתי שקיבלתי יחס כה אישי, עוד בזמן שאני מעיין בתפריט.
הארטישוקים היו נהדרים. אבל לא ציפיתי אחרת, ממישהי שהחליטה להגשים את חלומה. היה זה זיכרון מתוק, אחת מאותן פגישות, שאתה לא מצפה להן, אבל הן שם, מחכות בפינה. היא התחתנה, הספיקה להתגרש ולהתחתן בשנית ולא מזמן חזרה עם בעלה הטרי לפתוח את המסעדה שתמיד רצתה בת"א. לרגע הרגשתי כמו אב גאה... כשיצאתי לאוטו, היא הספיקה ללחוש באוזני, מילה אחת.... "תודה".