עלילות טארה במדינת הגמדים

בדרך לחדר, במעלית ובזמן שהלכנו במסדרון הוא נראה חיוור ונרגש, פחדתי שהוא יתעלף לפני שאוכל להשתעשע בו קצת.
החדר היה הפוך לגמרי, שותפתי השאירה אחריה בלגן שלם, כנראה התלבשה במהירות לפני שעזבה. על השטיח ליד המיטה שלה היו זרוקים תחתוני החוטיני והחזייה שהחליפה. פתחתי את החלון הגדול והתיישבתי על הכסא במרפסת, הוא נשאר לעמוד ליד הדלת כשראשו מורכן, נדמה לי שיכולתי לשמוע את דפיקות ליבו המואצות.
"תעיף את הכביסה לשירותים" אמרתי לו והצבעתי לכיוון הבגדים התחתונים שעל השטיח.
הוא התקרב בצעדים הססנים והתכופף להרים את התחתונים.
"מה אתה עושה בדיוק?" שאלתי
"את אמרת לי לקחת את הכביסה לשירותים" הוא ענה בקול מהוסס
"תרד על ארבע אידיוט"
הוא ירד על ברכיו וידיו במהירות.
"עכשיו תשתמש בפה המלוכלך שלך, תעשה איתו סוף סוף משהו חיובי"
הוא ניסה להרים את התחתונים תחילה בשיניו, בניסיון הראשון הם נפלו לו, הוא ניסה להיעזר בידו בניסיון השני.
"אמרתי לך להרים עם הפה, אפס" , "אתה לא מסוגל לעשות שום דבר כמו שצריך?"
הוא כמעט בכה ונראה די אומלל כשהוא בעמידה של כלב על ברכיו וידיו, ראשו מלחך את השטיח. לאחר שנעץ את שיניו בתחתונים פנה אלי במבט מפוחד.
"על ארבע, לשירותים" הוריתי לו,
הוא זחל על ארבע לכיוון השירותים, התחתונים בין שיניו, קמתי ממקומי והשגתי אותו במספר צעדים נמרצים (הרגשתי עייפה קודם, אבל המשחק הזה העיר אותי לחיים)
"תעצור" פקדתי עליו.
דחפתי בידי את התחתונים לתוך הפה שלו, הוא כמעט נחנק והשתעל.
"עכשיו תחזור ותביא את החזייה, בפה כמובן, וחסר לך שהתחתונים יפלו לך מהפה"
הוא הסתובב וחזר בהליכת כלב על ידיו וברכיו, שוב הוריד את ראשו לגובה השטיח, מנסה לתפוס בשיניו את קצה החזייה, בלי לאבד את התחתונים הממלאים את פיו לגמרי.
הוא נראה כל כך פתטי שלא יכולתי להתאפק יותר ופרצתי בצחוק, ראיתי אותו מביט בי בהבעה של הפתעה, קמתי ונעמדתי כשראשו בין רגלי, ראיתי את עיניו נעוצות באצבעות רגלי וציפורני האדומות המבצבצות מתוך הסנדל. הצמדתי את הרגליים אחת לשנייה וחנקתי אותו בכוח. הוא התעוות בניסיונותיו הנואשים לנשום, ובמקביל לא לאבד את התחתונים שבתוך לוע פיו, והחזייה האחוזה בין שיניו. אני חייבת להודות שלשותפה שלי לחדר יש טעם טוב בבגדים תחתונים, החוטיני והחזייה היו מתחרה שחורה עם קישוטים מבד מבריק.
"אל תזוז עד שאני חוזרת" אמרתי לו לאחר שנמאס לי לחנוק אותו, ניגשתי למזוודה שלי והוצאתי חגורת עור.
"תמתח את הידיים אחורה, אפס" אמרתי לו.
הוא הזדקף על ברכיו כשידיו מתוחות לאחור ונשענות על קרסוליו.
"פרפקט" אמרתי. הקפתי את קרסולי רגליו וידיו בחגורה, העברתי את הקצה דרך האבזם ומתחתי בכל כוחי, הוא פלט אנחת כאב והפתעה כשהבין לפתע מה אני עושה, אבל זה היה מאוחר בשבילו. הידקתי את החגורה וסגרתי אותה. עכשיו הוא נראה כמו מין משולש אנושי מעוות – ידידיו מתוחות לאחור, קשורות בהידוק לרגליו, בתוך פיו תחתונים, ובין שיניו אחוזה חזייה. הוא ניסה להתרומם אבל נפל מידית לאחור, שוב ניסה לקום, אבל איבד שיווי משקל ונשכב על צידו על השטיח. ניגשתי אליו והתחלתי לבעוט בו, נועצת בגבו ובישבן שלו את עקבי.

(המשך יבוא)