עולה לרגל

הלוואי והייתי יודעת מה באמת אתה עושה כשאתה אוצר לי שאתה ישן.
הלוואי והייתי מאמינה שאתה עושה מה שאתה אומר. או להפך.
הלואי והייתי מאמינה למה שאתה כותב לי. "ביוזמתך"
הלוואי וזה לא היה גורם לי אושר ככ גדול.
הלוואי והייתי יכולה להגיד לך . לא.
הלוואי והייתי יכולה . לא.
הלוואי והייתי
הלוואי.

בפעמיים הראשונות שנמשך לך השטיח מתחת לרגלים, לא הייתי.
היית צעיר. בקושי 20. ואיבדת את שני ההורים שלך. אמא אהובה ואבא מאנייק.
בפעם השלישית. שם כבר הייתי. ראיתי איך השטיח נמשך. ראיתי איך אתה לא מאבד שיווי משקל
ונשבתי בקיסמך. הקסם הזה, שמאז ועד היום, גורם לי לאבד שיווי משקל.
סיכנתי את חייך עבורך. סיכנתי את נישואי.
פעמיים סידרתי לך את הקן שלך. איתה.
ובכל פעם האמנתי שהפעם. הפעם זה יהייה שונה.
שהפעם יהייה לנו הביחד שלנו. זה שאתה טוען שאתה רוצה. כמוני.
אבל מסתבר, שכמו תמיד "הכושי עשה את שלו...וגו'"
ואני שוב משכנעת את עצמי.
אולי הגיע המן להודות:
טיפשה. מזוכיסטית. פראיירית.

שאחרי שתגיד, פעם אחת, את המשפט שציפיתי ממך.

אחרי ששוב אני אשנה את מהלך החיים שלי, עבורך.

היה צפוי שתעלם שוב.

מוזר, כמה שזה לא כואב ברגעים הראשונים. איך הגוף והלב והנפש, לומדים להסתגל.

האם יתכן שאתה שולח מסר חד משמעי ואני שומעת אותו אחרת?

אחרי מס' ימים, אני כבר משתגעת. מס' ימים בלי קשר, בלי אף מילה. בלי שתגע בי.
אפשר היה לחשוב, שאני איזו חיית סקס. נימפומנית שלא יודעת שובע.
אבל המציאות היא, שאני רוצה רק אותך. רק את הגוף שלך, צמוד לשלי. נוגע, חודר.
אין אדם אחר בעולם, שבאמת רציתי איתו סקס. וזה לא שאתה מתאמץ. זה לא שאני גומרת איתך.
לא יכולה לזכור ולו גמירה אחת, אמיתית. לא מזוייפת, איתך.
ואתה. אתה לא מספיק רגיש אפילו כדי לזהות את הזיוף הזה.
לא רגיש מספיק כדי להבין, שהסקס, הוא אמצעי, דרך להשיג את אותה אינטימיות איתך.
דרך "לגנוב" קצת זמן שלך איתי. כמה דקות של טלפון מושתק.
לא ברור לי איפה נזרע הזרע הזה, של הצורך להיות איתך, באינטימיות.
ואולי, אולי אתה באינסטינקטים שלך, מרגיש, שאים תתן לי את מה שאני רוצה, אני לא אהייה.
אולי אתה מרגיש , שאם יהייה לי את מה שאני רוצה, ני אגלה שהפנטזיה, הרבה יותר טובה מהמציאות.
אולי זו דרכך, לשמר את הביחד הזה שלנו. את הדאגה שלי לך. את האכפתיות, את ההגנה.
אולי, אתה חושש שכל זה יעלם, אם אני לא אצטרך לרדוף אחרי הזמן שלנו יחד.
אתה טועה. הנפשות שלנו מפותלות אחת בשניה.
כמו הרגלים שלנו בזמן המשכב.
החיים שלנו נוצקו אחד לתוך השני. חדרו, כמו שאתה חודר לגופי.
ובדיוק כמו שאתה נכנס ויוצא מתוכי, ככה החיים שלנו. השילוב.
הוא לעולם לא יסתיים.

אז דברנו. זה לא שאכן, התקשרת כפי שקבענו. אבל הודעה קצרה אחת וזה קרה.
בסוף השיחה, אמרת, "אז בואי". לא ממש במילים האלה. אבל במשתמע. כמה חיכיתי למשפט כזה.
כמה רצון ותשוקה יש לי, לקבל ממך סוג של מרות. אני. שכל חיי בעטתי בכל נסיון להשליט עלי מרות,
משתוקקת שתאמר לי, מדי פעם לפחות, מה אתה רוצה שיהייה. והיום, זה קרה.
אוהבת אותך. זה מרגיש כל כך חלש ואדיוטי וטפשי. אבל זה מה יש.
כמו בשיר "פשוט נקרא לה בואי והיא תבוא מיד"
החיוך שהתפשט על הפרצוף שלי, הרוגע בנשמה
גם שם הייתי רגועה. ביום חורף אחד, בחזרה מאיזשהו מקום. במיטב המסורת, הרגל לוחצת על דוושת הגאז, הכביש מהיר.
בחסות החשיכה, אני רוכנת הצידה. הראש נדחס בין ההגה לבטן שלך. הידיים שלי חופרות מתחתיך, להגיע לכל פיסת גוף שאפשר.
הפה שלי, יונק זין זקור. יונק ויונק, כך שכל הסביבה כבר רטובה מהרוק שלי.
אתה, כדרכו, אדיש ורגוע. נוהג את הרכב בבטחון.
אני אוהבת את הזין שלך. הוא לא גדול. אפילו קטן, לדעתי. אבל יפיפה. וטעים.
אתה מרגיש שאני מתעייפת. ושואל, אם ארצה שתגמור.
אני רוצה. ברור שרוצה. לא שאני אוותר לך על עוד.
התשובה החיובית שלי, גורמת לו להסיר את היד מעל הגב שלי, להרים את החצאית, להזיז את שולי החוטיני,
להרטיב בתוכי שתי אצבעות ולדחוף אותם הישר לישבני. הקולות שהוא גורם לי להוציא, עמוסה בו משני הצדדים,
יחד עם היניקה והלחץ שאני מפעילה על חלציו, גורמות לו לגמור לי ישר לתוך הגרון. ואף טיפה לא אובדת.
פניה קלה ימינה ואנחנו מוצאים את עצמינו מתחת לעמוד מתח גבוה, עצום, בפאתי קיסריה.
החצאית מתעופפת, החוטיני יורד ואני, איסטניסטית שכמותי, מסרבת לעבור לשמיכה על החול.
אז מתרגלים גמישות. בתוך הרכב, רגל אחת שלי מתרוממת אל מעל הראש והוא, בכל כובד משקלך, נשען עלי ונדחס לתוכי.
גומרים. ואני כל כך משתוקקת לליטוף. נשיקה. משהו...
"אתה אוהב אותי?", אני שואלת אותך בתום השיחה.
אתה עונה שכן.
"כמה?" אני שואלת
"5000"
זה לא מספיק.
זה אף פעם לא מספיק
זה אף פעם לא יספיק.
זה אף פעם לא יגמר.
טפשה!

נשברתי. ועוד איך נשברתי.
כל מה שנדרש לזה, היתה שיחה קצרה עם אמא שלי שהזכירה , בהסך דעת, את הצרות שלך.
היא לא מכירה את הקשר שלנו. את העומק שלו. זה לא היה מכוון.
בשניה הראשונה של לבד, חייגתי אליך. מחסוי.
השיחה היתה קצרה. קורקטית למדי.
הבטחת שתתקשר.
אני מחכה.
מנסה להזכר בפעם הראשונה שלנו. בפעם הראשונה בה נגענו, גוף בגוף. הפעם בה אהבנו. באמת.
והזיכרון לא עולה. זוכרת את הלילה לפני. חזרנו בשעה מאוחרת . בדרך, עצרנו בשולי איזו חורשה.
שנינו רצינו כל כך. האצבעות שלך, כבר סיירו בתוכי שהיה רטוב מתשוקה.
האצבעות שלי, כבר מזמן פרפו את החגורה ואת כפתורי המכנס וחפנו את הזין הזקור.
היה ברור שלא תגמור ככה. היה ברור שגם אני לא.
אבל רציתי להרגיש אותך. ואתה. אתה עברת לצד שלי נשען עלי בכל גופך,
מכוון את עצמך לשולי הרתיחה שלי.
"אל תגמור" ביקשתי.
רוצה להרגיש אותך גומר בתוכי. אבל לא ככה. לא בפעם הראשונה.
אז חזרת למושב הנהג. במכנס מופשל, עם זין זקור ונוצץ מרטיבותי.
ובנסיעה, במהירות 140, גמרת בפי.

מעניין מתי אזכר, בפעם הראשונה. בגוף לגוף.
בינתיים, אני ממתינה.
לצלצול שלך.
לזיכרון.

מחזיקה את האצבעות שלובות חזק. אחת בתוך השניה. מרחיקהאת הנייד.
רק לא להכנע. לא לוותר לעצמי. לא להתקשר אליך.
חודשיים. שישים ואחד ימים.
אלף ארבע מאות שישים וארבע שעות
שמונים ושבע אלף שמונה מאות וארבעים דקות.
חמישה מליון מאתים שבעים אלף וארבע מאות שניות.
ככה קבעתי. ככה ההגיון שלי אומר. אבל הלב שלי, הוא מעולם לא ציית לחוקי ההגיון.
הלב שלי, הוא מונע מנסיון למזער את הכאב. למזער אותו ולו לרגע. ההגיון שאומר שאחרי המזעור,
יבוא כאב גדול יותר, ממושך יותר, לא פועל על הלב שלי.
אז, אחרי הכדורים, במחלקה פנימית בבית החולים, הציעו לי להפגש עם פסיכיאטר.
את ה"לא" החד משמעי שפלטתי, מתוך שרעפי הכדורים, לדעתי עוד אפשר לשמוע מהדהד שם, בין הקירות.
בשביל מה להפגש עם מטפל? את השאלות הנכונות, ידעתי לשאול. גם את התשובות הנכונות ידעתי לתת.
זה הוא , הלב שלי, המטופש, שגם עכשיו, בתוך המסע , בתוך החודשיים, לא נותן לי מנוחה.
זה הוא שמאפשר לי, להיות בין זרועותיו של בעל אוהב ודואג ולהשתוקק לזרועות שלך.
אז במה יועיל מטפל. אולי קרדיולוג טוב. אולי סתם השתלת אישיות.
ושוב נפגשנו. אז.
"אני אוהב אותך" אתה פולט מדי פעם. או "גם אני", כשאני אומרת שאני אוהבת.
אני אוהב אותך בדרכי. את האישה היחידה שהיא לא בת משפחתי, שאני באמת אוהב.
ואני יודעת. אני מבינה. ברור לי שצריכים להיות לך חיים משלך. בת זוג, משפחה.
וברור לי, שעם כל האהבה שלי אליך, גם אם היית אומר :"בואי", לא הייתי באה.
לא שזה לא היה עושה נעימים לאגו שלי.
אבל זה כל כך כואב.
אתה כל כך של כולם ובכלל לא שלי.
ואתה אומר שאתה הכי שלי.
שאתה באמת רק שלי.
ואצלי, כתוב, שאהבה, כמו צדק
צריכה גם להראות. לא רק להעשות.

מתגעגעת אליך עד כאב.
הוא קטן הכאב הזה. זעיר ולא משמעותי, לעומת ההוא, של אותו היום. באותו היום, הלכת עם הטופס החתום שלי,
ערבות לחזרתך לארץ, לבית המשפט. לקבל אישור יציאה מהארץ. לנוח, אמרת. להיות לבד, לשטוף את הראש.
ובאמת, מי שעבר את מה שאתה עברת בחודשים הספורים האלה, הלחץ, החשש, המלחמות הבלתי פוסקות עם כולם.
הנסיון לחבר את השברים של אותה החלטה, של אותו היום. אלכת עם העו"ד שאמור היה לפעול לטובת עניניך. אמרת שרק הוא ואחותך. ידעתי שגם היא שם. עוד לא ידעתי למה. משתרכת, חשבתי לעצמי. הן אמרת לה, שזה נגמר. או ככה אמרת לי.

היום ההוא התארך ושעות הצהרים ואחה"צ. אני השתגעתי מדאגה מלחץ, לדעת מה קורה. ואתה, בתוך עצמך.

אחר הצהריים נודע שהשופט לא קיבל את החתימות. שאתה לא תצא מהארץ. נעלמת. אין קול ואין עונה.

שעות אחר כך דיברתי איתו, הוא אמר שאתה בצפון. איתה.

המשכתי את השיחה איתו, כאילו בנחת. אבל הכאב, כמו ברק שמפלח את גופי מהראש לרגליים, מנע ממני אפילו לעמוד.

את הצרחות שצרחתי עליך מיד לאחר השיחה הזו, לא ישכח אף אחד ברדיוס של עשרות מטר מהמיטה שלי. צעקות של כאב ובגידה באמון וכעס ופחד ועלבון. והכאב. הוא סרב לעזוב.
נסעתי לשם, למקום ההוא "שלנו", למקום שאת התמונה שלו שלחת אלי לפני כמה ימים, כששוב היה צריך להתפייס.
למחרת, אחרי שיחה נוספת איתו, לאחר שמסרתי לידיו את כל הדברים שלך שהיו אצלי, שבתי הביתה. למיטה.
הכאב, קיבל מימדים מפצתיים. כאב שחור וסמיך שעטף ולחץ אותי, עד כדי חוסר נשימה.
כאב שבכל דרך שניסיתי להפטר ממנו, לא עבר. אפילו לא נרגע מעט.
אז לקחתי. כמה עשרות כדורים. מכל הסוגים. שינה, הרגעה, נוגדי כאבים. הכל, רק שיפסיק הכאב האיום הזה.
שתיתי אותם בקבוצות. חמישה, עשרה כדורים בו זמנית. המציאות איבדה מחשיבותה.
הצורך להפסיק את הכאב המענה הזה, היתה עליונה.
באמבולנס, בין בעלי לפראמדיקים, ביקשתי לדבר איתך.
רציתי שתבוא. רציתי שתהייה איתי.
אתה אמרת שהאיש שלי סרב.
אז לא באת.
הגיוני.



ואף על פי כן ולמרות הכל. למרות כל הכתוב למרות כל מה שעדין לא כתוב,
מתגעגעת אליך עד כאב. כאב קטן יותר, אבל לא פחות מוחשי.

כבר היינו יחד מספר שבועות. אני הייתי מאוהבת עד קצות השערות. ואתה, אתה אוהב בדרכך.
או לפחות אומר את זה, כשאני מתחננת.
לא ברור לי למה זה ממשיך. כלומר, היום. אבל אז, אז לא היה מצב אחר. אין טיפשה מאישה מאוהבת, כנראה.
המגע בינינו, הסתכם במיזמוזים. נגיעות קלות. כשפתחתי את כפתורי המכנסיים שלך, מעולם לא קפץ אלי זין זקור ומשתוקק.
גם כשמצצתי לך, בשקדנות, באהבה, ברצון , בנסיון טיפשי לגרום לך לרצות אותי "באמת", לא הראית התלהבות. ומעולם עדיין, מעולם לא היית בתוכי. בתוככי הגוף המשתוקק שלי.
כשנסעת לשם, לעיר בה עברה להתגורר אחותך, קבענו, שביום הראשון, אני אגיע אליך.
אתה לקחת סוג של חדר אירוח.
סוף שבוע שלם, הסתובבתי בעננים. מחשבת, מפנטזת את המפגש שלנו. גוף לגוף.ביום ראשון, מוקדם ככל האפשר, עליתי על רכבת. אליך.
כמה שעות נסיעה, המתנה שתגיע לאסוף אותי ומגיעים לחדר.
כמה רציתי שתתנפל עלי. שתקח את מה שיש לי לתת.
שתרצה. כמו שאני רוצה.
אבל אתה, באדישות האופיינית לך, המשכת לאכול את ארות הבוקר שהוגשה לך לחדר, התארגנת ורק אז, התפנית אלי.
הפשטת אותי מהבגדים, כדי לגלות את החוטיני השחורים שנקנו לכבודך.
עכשיו, לחשת לי באוזן. עכשיו אנחנו עושים אהבה.
ואז , כמו בסרט אימה, צילצל הנייד שלי והאיש שלי, בעלי, מתחקר, היכן אני ומה אני עושה.
כשהסתיימה השיחה, אמרת לי להתלבש החזרת אותי לתחנת הרכבת ונעלמת.
את הבכי שבכיתי אז, באותן שעות, מעולם לא בכיתי .
"למה אתה לא רוצה בי???" זלגו הדמעות מעיני, מתעלמת לחלוטין מהאנשים שמבוננים בי.
"בבקשה, אל תשאיר אותי כאן לבד" התחננתי, כשהבכי מטלטל אותי.
אבל אתה כבר לא היית. הנייד שלך סגור ואני,
בדרך חזרה, לא מוצאת מנוח לעצמי, לנשמתי.
ועדיין אוהבת...מאוהבת.
טיפשה

כבר כמה שבועות אנחנו יחד. כלומר, אני עם בעלי, אתה למיטב ידיעתי איתי ובלעדיה.
מצאנו דירה. איכשהו, אני מביאה ומחזירה, מסיעה, מסייעת, אבל אף פעם לא מוזמנת להכנס לדירה, לעלות, לבקר.
לאחר כמה תתגלה לי הסיבה. היא גרה איתך. בדירה שאנחנו, אתה ואני חפשנו, יחד. לך.
אתה, מתשיך להכחיש. היא לא גרה איתך, היא רק באה לבקר, לעזור...
ולי, לי אסור להכנס. אישתך, לדבריך, שכעת היא כבר גרושתך, עוקבת אחריך. מחפשת איפה להפיל אותך.
אסור לך להיות בקשר. פריצות לכאורה, מסתוריות לדירה שלך, האזנה לטלפונים, מעקב.
אני כל כך אוהבת אותך. בראש, אני כבר מבינה שלא כל מה שאתה אומר לי הוא אמת.
בלב, אני מסרבת להאמין. אם אני אאמין שמה שאתה אומר לי , הוא לא אמת, אצטרך להאמין שאתה גם משקר, כנראה,
כשאתה אומר שאתה אוהב אותי. ועם זה, אני לא יכולה לחיות.
בלילה אחד, כשהמוח ניסה להתגבר על הלב, נסעתי בשעה של לפנות בוקר לבית שלך.
רציתי לראות. רציתי הוכחה ללב.
ועל תיבת הדואר, היה שלט. שצרב עוד צלקת על הלב שלי. שלט עם שמה ושמך.
עקרתי את השמות מהתיבה.
כשהתעמתתי איתך למחרת, על הדבר, אתה אמרת שהיא כתבה את זה. אבל בעצם, היא לא באמת גרה שם.
ואני רציתי ככ להאמין. וכל כך רציתי שיפסיק לכאוב..
המון דמעות נשפכו ביום ההוא.
וזרע הכאב והפורענות, החל לנבוט.
זה עוד יהייה הרבה יותר רע.

הוא הגיע, יום ההולדת שלי. כעשרה ימים אחרי אותו יום, בים.
כמובן, קבענו לאותו יום, להיות ביחד כל היום.
כמובן, שאני הגעתי אליך. כבר הכרתי את פוטנציאל ההעלמות שלך.
יצאנו לחפש לך דירה. חודשים לאחר מכן, אני אגלה, שחפשנו דירה לך ולה.
לחברה הזו, שאתה אמרת שאתה נפרד ממנה.
שאתה אצלה, כדי להסביר לה שזה נגמר.
הסתובבנו עד לשעות הצהריים, מתלטפים ברכב, מחפשים דירות
ואחרי ארוחות צהריים מלאת ריגושים, עם אנשים מוכרים, שלא ידעו עלינו,
עם החזקות ידיים מתחת לשולחן...
חזרנו למקום שלך.
זינקנו למיטה.
לא לא סקס. רק מיטה, בחדר עם דלת סגורה.
אתה על הגב, מחוייך ואני, כהרגלי, חסרת מנוחה. מחבקת, מלטפת, מנשקת.
היא הייתה כל כך תמימה, האמונה שלי בך.
ואתה, אתה אמרת שאתה אוהב. אמרת לי לא להיות עצובה. אתה רק אוהב אחרת.
לאט לא, קבלתי אומץ. אומץ שמהול בתמהון. אנחנו שוכבים יחד, במיטה
אתה לא מנסה כלום.
אבל אני, כל כך מאושרת, אולי באחד ימי ההולדת הכי מאושרים בחיי,
מתעלמת מהכל. שולחת יד מגששת אל מתחת לחולצה. מלטפת את גופך.
כמו נערה שמעולם לא ידעה גבר, מלטפת את החזה שלך, משחקת בשערות, ממוללת פיטמות
אתה, עם חיוך "חתול שגנב את השמנת", ממשיך לשכב שם, ללטף ךי את הראש.
לאט, אני יורדתלעבר מכנסיך. דוחפת יד מלטפת אל מעל התחתונים ו...יוק.
לא ידעתי אם להיות עצובה או שמחה.
אל הגוף הגדול, המרשים המרגש שלך, מחובר זין קטן. מאד קטן.
אבל אני אוהבת אותך כבר. וזין, חשוב , אבל מי שמחובר אליו, חשוב לי יותר.
אני קצת מצטערת בשבילך. חושבת, איך הרגשת בהזדמנויות אחרות, עם נשים שיפוטיות יותר.
אני רוצה בך. עוד לא רוצה באמת סקס. אבל רוצה להעניק לך הרגשה  טובה.
אני מלטפת אותך, גורמת לו, להזדקר. ואתה. אתה ממשיך לא להדחף. לא להתלהב.
אבל...אבל אמרת שאתה אוהב. כל השאר, כל הסימנים נעלמו לאור המשפט הזה.
הזמן שלנו תם. אני חייבת ללכת לפגישה מתוכננת
חיבוק, נשיקה.
האיש אליו הגעתי לפגשה אומר לי שאני זוהרת. הוא מכיר אותי המון שנים, האיש הזה.
אומר שמעולם לא ראה אותי זורחת ויפה יותר.
מספר חודשים אחרי זה, אני אגיע למשרד שלו, שבורה.
אבל באותו היום, חייכתי מאוזן לאוזן ואמרתי לו:
"אני מאוהבת"