עולה לרגל

כמו כל נקבה מטומטמת, לא התאפקתי. הייתי חייבת לפנות אליך ולשאול למה אתה מתעלם. אולי זה מה שמגיע.
אז, באותו יום לפני ארבע שנים, ביום שבו החלטתי לגרום לך להתאהב. גם את לא התאפקתי.
קבענו שתגיע לאסוף אותי. וכדרכך, איחרת. ואני, צלצלתי ועוד ועוד ואתה בשלך. מתעלם.
אחרי כמה שעות, באמת הגעת.
בדרך, לים, לקחתי את ידך בידי. נשקתי לה.
אתה נראית נבוך.
כשהגענו לחוף, יצאנו. הסתובבתי אליך וחבקתי.
זה הרגיש כאילו אתה לא יודע מה לעשות עם הידים.
בסוף, הנחת יד אחת סביבי.
ולמדת, איך מחבקים. בשתיים.
המחשב דולק. גם תוכנת המסרים.
ואני כותבת את עצמי לדעת.
אולי, אחרי שיגמר הסיפור ,
אחרי שיסתיים המסע,
אצליח להבין למה.
למה אני ממשיכה לאהוב.
למה אני לא יכולה לשחרר
איש שלא מסוגל לאהוב אותי,
כמו שראוי לי.

מעניין אם אתה יודע, עד כמה אתה חסר לי. עד כמה אני חסרה את קולך, אפילו לשניות. עד כמה אני חסרה את ה"רשות" לשלוח לך הודעה שובבה. ולקוות לקבל תגובה. אפילו את אלה הלאקוניות שלך.
חודשיים. זה הזמן שקבעתי להקפאה.
חודשיים.
שישים ואחד ימים.
אלף ארבע מאות שישים וארבע שעות.
שמונים ושבע אלף שמונה מאות וארבעים דקות.
חמישה מליון מאתיים שבעים אלך וארבע מאות שניות.

והן תספרנה אחת אחת.

מעניין אם אתה יודע.

זה היה תמים למחצה. רק שאלת מתי אני באה. זה הספיק.
החום הנעים הזה, של מישהו שרוצה בי, התפשט בגוף.
לא לקח הרבה. ואני התייצבתי. עם כל הרעש והצלצולים שלי.
רגישה לכל ניואנס שלך ושלו. משתדלת לשמור עליכם. לתמוך.
עוד לא ידעתי עליה. היא עוד היתה נעלם.
לאט לאט, היא התגלתה. באת אלינו איתה לאיזשהו צורך.
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה . השריטה הראשונה.
אבל אתה המשכת. אני המשכתי.
וכבר נהייה מאוחר מדי להפסיק. קשה מדי.
באותו הלילה, לאחר ארוחת הערב, כשראיתי אותה מניחה את היד שלה על שלך,
כבר אז, הייתי צריכה לברוח. לזהות את הכאב ולברוח כל עוד נפשי בי.
אבל עוד לא הבנתי. עוד לא ידעתי שהמסע התחיל והוא יהייה ארוך וכואב.
"למה את עצובה?", שאלת אותי כמה ימים אחרי, בנסיעה...

באמצע שום מקום. הגהנום פתח את פיו ואיים לבלוע את כל מי שרק נגע. ואתה עמדת שם. כמו יצוק. כמו מפוסל באבן. חיוך קטן על השפתיים, ידיים שלובות על החזה. עוד הרבה פעמים, אני אראה אותך בתנוחה הזו. בסיטואציות מאיימות יותר או פחות. אבל אז, באותו לילה , אז נזרעו זרעי האהבה שלי אליך. זרעי החיבור הבלתי אפשרי בינינו. בסיס הקשר, שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. היסודות לחומה האחרונה שבתוכי זרעי הפורענות. הגיע הזמן לספר לעצמי את כל האמת. את כל מה שאף אחד לא ידע. את מה שאפילו בפני עצמי, התביישתי להודות. הגיע הזמן לנסות ולהתבונן מהצד. המסע לפרק את החומה או להשלים איתה.

כאילו כלום לא קרה.
תמונה.

מתגעגע. את יודעת.
רוצה רק לא ברור מה.
וזה הרגיש כאילו התרגלתי בלעדיך
זה הרגיש שאולי הפעם זה נגמר.

וכאילו כלום לא קרה.
תמונה

אני בדיוק גומר איתה את הקשר
(רק היא לא הבינה)

תעזרי לי למצוא דירה
(אבל היא בשבילה גם)

היא לא גרה איתי
(אבל השם שלה על תיבת הדואר)

אני אוהב אותך
(אבל היא יותר זמינה)

עכשיו זה לעשות אהבה, לא סקס
(אבל עופי, ברגע הראשון שמשהו לא מסתדר)

היא לא נוסעת איתי לתאילנד
(אבל היא קנתה כרטיסים לאותו מועד)

היא לא איתי בצפון
(אבל היא בצפון בכ"ז)

מאד דאגתי
(אבל לא מספיק כדי להגיע לבקר)

מאד רוצה
[color=red](אבל לא יכול בדיוק עכשיו. או עכשיו. או עכשיו)[/color]

ממש רוצה
(אבל לא יכול למצוא שעתיים בשלושה חודשים)

תביאי לי ...(לא חשוב מה)
(אז בטוח שאתה תגיע)

תסדרי את
(מה איכפת לך שזה יכול להרוס לי את החיים)

אנחנו לא מתחתנים
(אבל בכ"ז כתוב שאנחנו מאורסים)


כמה חבל שאין לי זין לחשוב איתו.

כשהייתי ילדה, אמרו, אהבה כואבת.
כשהייתי ילדה, לא האמנתי לאף אחד.
כמו ילדה, הייתי חייבת לבדוק לבד.
לא לומדים מנסיון של אחרים.
כשהכרתי אותו, עוד לא הבנתי
עד כמה כואב זה יהייה.
כשחשבתי ששכחתי אותו
עוד לא הבנתי כמה התמכרתי.
לא אליו. לאהבה.
מאז, זרמו מים רבים אפילו
בשחונים שבנחלים.
ואני עדיין עוברת מאהבה לאהבה
בניסיון למצוא את זו מהספרים
זו שתקעקע את המספרים.

יש לי הרגשה שנמאס לך, או שאתה כועס. משהו רע קורה לנו?
אפילו כשהיינו יחד, לא באמת היית איתי. זה הכאיב. לא כאב טוב.
פעם הבאה, אם אתה לא באמת יכול להקדיש לנו זמן, אז עדיף לא.
אני לא חושבת שאוכל להיות שוב בסיטואציה אינטימית רק עם הגוף שלך.
אני מעדיפה בלי בכלל. בלי סקס. ואולי זה מה שאתה רוצה?
יש לך את היכולת לתת לי הרגשה של אישה זולה. ואולי אני כזו בעיניך, באמת?
ואולי אני בעיני? אולי מגיע לי כך, כי אני רוצה בך?
אולי אני צריכה ללמוד את המשחק, להיות קשה להשגה? אול אז תרצה בי?
או שאולי גם אז אשאר סרח עודף.כי אתה יודע שתמיד אהייה.
אז בשביל מה להתאמץ? למה לא להביט בשעון, כשעוד לא גמרת לגמור לי בפה?
שתיקה, כמוה כהודעה. לא? אז אני לא אפסיק לרצות, אם כי אני כבר מיומנת בזה.
אני אמשיך לרצות ולאהוב, אבל מהפינה שלי. אני מקווה, שיום אחד, בקרוב,
תרצה מספיק, כדי לקרוא לי ולעשות יחד אמיתי.

ואחרי שהכל נגמר
עטופה בזרועותיך
כמו תינוקת אהובה
מוצצת את איברך
שעדיין קשה
כמו מוצץ

אוהבת אותך
בעצמה
שמרעידה את
אמות הסיפים
של נשמתי

חושקת בך
בעצמה
שהחזקה בהצלפותך
לא תקרב
לכאב התשוקה