עולה לרגל

מגובה עיניך
החיים נראים
לא ממשיים
מגובה כפות ידיך
החיים נראים
מאושרים
מגובה האסלה
החיים נראים
פחות שווים
מגובה
כפות רגליך
שם החיים
נראים
מדוייקים

מאוננת אותך
מאוננת
את מה שיכול היה
להיות איתך
נשמה מאוננת
לא גומרת מהר
אולי לא גומרת
אף פעם

אם רגליו
אינן נטועות
על גבי
אם ידו
אינה סוטרת
ללחיי
אם אברו
אינו ממלא
את פי

אם ידיו
אינן חופרות
בתוכי
אם עיניו
אינו סוקרות
את גופי
אם מילותיו
מכאיבות כל כך
לנפשי


אם זמנו
אינו זמין
לזמני
אם גופו
אינו זמיו
לגופי
איך אדע
שליבו אכן
נתון לליבי

לפעמים
בין ענני מצברוח
אפורים וקודרים
נובע סדק צר
ומבעד לשחור
קרני שמש בהירות
מציירות ציור של
תקוה על אדמת
הנשמה

לפעמים כשהכאב הופך כל כך חד
כשהלב מחשב להתפוצץ
והבטן להתכווץ לכדור
מתעורר הרצון לאחד
שיבוא ויקח את חפצו
ויעשה מבוקשו
וימלא סיפוקו
לפעמים כשהכאב כל כל גדול
כשהעינים רטובות מדמעות
אבל הלחי נותרת יבשה
מתעורר הרצון לההוא
שיבעיר את הגוף
שיסטור וישפיל
ויכאיב לי
כל כך
לפעמים כשהכאב קשה מנשוא
משתוקקת שיבוא האחד
ויענה את הגוף
עד כלות נשימה
כי את כאב הגוף ירפא המגע
ואולי זה יסווה את כאב הנשמה

והוא לא בא
וגם לא צלצל
והזמן עבר
והכאב חילחל
קנאה נבטה
השפלה לבלבה
הנץ התסכול
כעס פרח


ורק האהבה
עוד לא נבלה

להיות של
להיות נמוך
בגובה העיניים
נאנסת לחשוף
את הנסתר
נאלצת להביט
במראה מולי
מחוייבת להתמודד
עם השדים
לדעת
ששם לצידי
יהייה זה
שחזק משדים
שעקשן מרוחות

להיות גם שלך
אהוב ודואג
להיות לצדך
להיות שלך
לגונן מכאב
להסתיר האימה
כי כסלע איתן
גם אותך
ישחקו הקשיים
תמוסס
הידיעה


מונוגמיה ארורה

השכל אומר
שהגיע הזמן
כי הוא לא הגיע

ובמלחמה כדרכה
נפגעים משתתפים
עיניים שסרבו לראות
לב שסרב לשחרר
ראש מסוחרר

אולי באמת הגיע
הזמן לשלום
אבל לי
אין עוד
כוח

וגם אם
תבוא
ופה יאמר
אוהב
תפל יהייה
טעם
שפתיך עלי
טפלות
יהיו המילים
באזני
ומה שנותר
דימום
של הלב
יחלוף
כמו שלכת
ידום
הכאב

חיים ומוות
ביד הלשון
כאב ועונג
כמה עוצמה
במילה אהבה
אחרי יום מלא
אכזבה וכאב

העין סופגת
את מראה המילה
הכתובה על מסך
כמו גשם ניתך
עלאדמה חריבה


ביום שתבוא
תהייה לצידי
לשונך תרווה
את גופי נשמתי
הכאב יעלם
ומבין הסדקים
של כאב
אדמה חריבה
יעלה החיוך
של ילדה אהובה