עולה לרגל

באמצע שום מקום. הגהנום פתח את פיו ואיים לבלוע את כל מי שרק נגע. ואתה עמדת שם. כמו יצוק. כמו מפוסל באבן. חיוך קטן על השפתיים, ידיים שלובות על החזה. עוד הרבה פעמים, אני אראה אותך בתנוחה הזו. בסיטואציות מאיימות יותר או פחות. אבל אז, באותו לילה , אז נזרעו זרעי האהבה שלי אליך. זרעי החיבור הבלתי אפשרי בינינו. בסיס הקשר, שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. היסודות לחומה האחרונה שבתוכי זרעי הפורענות. הגיע הזמן לספר לעצמי את כל האמת. את כל מה שאף אחד לא ידע. את מה שאפילו בפני עצמי, התביישתי להודות. הגיע הזמן לנסות ולהתבונן מהצד. המסע לפרק את החומה או להשלים איתה.