עולה לרגל

זה היה תמים למחצה. רק שאלת מתי אני באה. זה הספיק.
החום הנעים הזה, של מישהו שרוצה בי, התפשט בגוף.
לא לקח הרבה. ואני התייצבתי. עם כל הרעש והצלצולים שלי.
רגישה לכל ניואנס שלך ושלו. משתדלת לשמור עליכם. לתמוך.
עוד לא ידעתי עליה. היא עוד היתה נעלם.
לאט לאט, היא התגלתה. באת אלינו איתה לאיזשהו צורך.
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה . השריטה הראשונה.
אבל אתה המשכת. אני המשכתי.
וכבר נהייה מאוחר מדי להפסיק. קשה מדי.
באותו הלילה, לאחר ארוחת הערב, כשראיתי אותה מניחה את היד שלה על שלך,
כבר אז, הייתי צריכה לברוח. לזהות את הכאב ולברוח כל עוד נפשי בי.
אבל עוד לא הבנתי. עוד לא ידעתי שהמסע התחיל והוא יהייה ארוך וכואב.
"למה את עצובה?", שאלת אותי כמה ימים אחרי, בנסיעה...