עולה לרגל

כמו כל נקבה מטומטמת, לא התאפקתי. הייתי חייבת לפנות אליך ולשאול למה אתה מתעלם. אולי זה מה שמגיע.
אז, באותו יום לפני ארבע שנים, ביום שבו החלטתי לגרום לך להתאהב. גם את לא התאפקתי.
קבענו שתגיע לאסוף אותי. וכדרכך, איחרת. ואני, צלצלתי ועוד ועוד ואתה בשלך. מתעלם.
אחרי כמה שעות, באמת הגעת.
בדרך, לים, לקחתי את ידך בידי. נשקתי לה.
אתה נראית נבוך.
כשהגענו לחוף, יצאנו. הסתובבתי אליך וחבקתי.
זה הרגיש כאילו אתה לא יודע מה לעשות עם הידים.
בסוף, הנחת יד אחת סביבי.
ולמדת, איך מחבקים. בשתיים.
המחשב דולק. גם תוכנת המסרים.
ואני כותבת את עצמי לדעת.
אולי, אחרי שיגמר הסיפור ,
אחרי שיסתיים המסע,
אצליח להבין למה.
למה אני ממשיכה לאהוב.
למה אני לא יכולה לשחרר
איש שלא מסוגל לאהוב אותי,
כמו שראוי לי.