עולה לרגל

כבר כמה שבועות אנחנו יחד. כלומר, אני עם בעלי, אתה למיטב ידיעתי איתי ובלעדיה.
מצאנו דירה. איכשהו, אני מביאה ומחזירה, מסיעה, מסייעת, אבל אף פעם לא מוזמנת להכנס לדירה, לעלות, לבקר.
לאחר כמה תתגלה לי הסיבה. היא גרה איתך. בדירה שאנחנו, אתה ואני חפשנו, יחד. לך.
אתה, מתשיך להכחיש. היא לא גרה איתך, היא רק באה לבקר, לעזור...
ולי, לי אסור להכנס. אישתך, לדבריך, שכעת היא כבר גרושתך, עוקבת אחריך. מחפשת איפה להפיל אותך.
אסור לך להיות בקשר. פריצות לכאורה, מסתוריות לדירה שלך, האזנה לטלפונים, מעקב.
אני כל כך אוהבת אותך. בראש, אני כבר מבינה שלא כל מה שאתה אומר לי הוא אמת.
בלב, אני מסרבת להאמין. אם אני אאמין שמה שאתה אומר לי , הוא לא אמת, אצטרך להאמין שאתה גם משקר, כנראה,
כשאתה אומר שאתה אוהב אותי. ועם זה, אני לא יכולה לחיות.
בלילה אחד, כשהמוח ניסה להתגבר על הלב, נסעתי בשעה של לפנות בוקר לבית שלך.
רציתי לראות. רציתי הוכחה ללב.
ועל תיבת הדואר, היה שלט. שצרב עוד צלקת על הלב שלי. שלט עם שמה ושמך.
עקרתי את השמות מהתיבה.
כשהתעמתתי איתך למחרת, על הדבר, אתה אמרת שהיא כתבה את זה. אבל בעצם, היא לא באמת גרה שם.
ואני רציתי ככ להאמין. וכל כך רציתי שיפסיק לכאוב..
המון דמעות נשפכו ביום ההוא.
וזרע הכאב והפורענות, החל לנבוט.
זה עוד יהייה הרבה יותר רע.