עולה לרגל

כבר היינו יחד מספר שבועות. אני הייתי מאוהבת עד קצות השערות. ואתה, אתה אוהב בדרכך.
או לפחות אומר את זה, כשאני מתחננת.
לא ברור לי למה זה ממשיך. כלומר, היום. אבל אז, אז לא היה מצב אחר. אין טיפשה מאישה מאוהבת, כנראה.
המגע בינינו, הסתכם במיזמוזים. נגיעות קלות. כשפתחתי את כפתורי המכנסיים שלך, מעולם לא קפץ אלי זין זקור ומשתוקק.
גם כשמצצתי לך, בשקדנות, באהבה, ברצון , בנסיון טיפשי לגרום לך לרצות אותי "באמת", לא הראית התלהבות. ומעולם עדיין, מעולם לא היית בתוכי. בתוככי הגוף המשתוקק שלי.
כשנסעת לשם, לעיר בה עברה להתגורר אחותך, קבענו, שביום הראשון, אני אגיע אליך.
אתה לקחת סוג של חדר אירוח.
סוף שבוע שלם, הסתובבתי בעננים. מחשבת, מפנטזת את המפגש שלנו. גוף לגוף.ביום ראשון, מוקדם ככל האפשר, עליתי על רכבת. אליך.
כמה שעות נסיעה, המתנה שתגיע לאסוף אותי ומגיעים לחדר.
כמה רציתי שתתנפל עלי. שתקח את מה שיש לי לתת.
שתרצה. כמו שאני רוצה.
אבל אתה, באדישות האופיינית לך, המשכת לאכול את ארות הבוקר שהוגשה לך לחדר, התארגנת ורק אז, התפנית אלי.
הפשטת אותי מהבגדים, כדי לגלות את החוטיני השחורים שנקנו לכבודך.
עכשיו, לחשת לי באוזן. עכשיו אנחנו עושים אהבה.
ואז , כמו בסרט אימה, צילצל הנייד שלי והאיש שלי, בעלי, מתחקר, היכן אני ומה אני עושה.
כשהסתיימה השיחה, אמרת לי להתלבש החזרת אותי לתחנת הרכבת ונעלמת.
את הבכי שבכיתי אז, באותן שעות, מעולם לא בכיתי .
"למה אתה לא רוצה בי???" זלגו הדמעות מעיני, מתעלמת לחלוטין מהאנשים שמבוננים בי.
"בבקשה, אל תשאיר אותי כאן לבד" התחננתי, כשהבכי מטלטל אותי.
אבל אתה כבר לא היית. הנייד שלך סגור ואני,
בדרך חזרה, לא מוצאת מנוח לעצמי, לנשמתי.
ועדיין אוהבת...מאוהבת.
טיפשה