עולה לרגל

מתגעגעת אליך עד כאב.
הוא קטן הכאב הזה. זעיר ולא משמעותי, לעומת ההוא, של אותו היום. באותו היום, הלכת עם הטופס החתום שלי,
ערבות לחזרתך לארץ, לבית המשפט. לקבל אישור יציאה מהארץ. לנוח, אמרת. להיות לבד, לשטוף את הראש.
ובאמת, מי שעבר את מה שאתה עברת בחודשים הספורים האלה, הלחץ, החשש, המלחמות הבלתי פוסקות עם כולם.
הנסיון לחבר את השברים של אותה החלטה, של אותו היום. אלכת עם העו"ד שאמור היה לפעול לטובת עניניך. אמרת שרק הוא ואחותך. ידעתי שגם היא שם. עוד לא ידעתי למה. משתרכת, חשבתי לעצמי. הן אמרת לה, שזה נגמר. או ככה אמרת לי.

היום ההוא התארך ושעות הצהרים ואחה"צ. אני השתגעתי מדאגה מלחץ, לדעת מה קורה. ואתה, בתוך עצמך.

אחר הצהריים נודע שהשופט לא קיבל את החתימות. שאתה לא תצא מהארץ. נעלמת. אין קול ואין עונה.

שעות אחר כך דיברתי איתו, הוא אמר שאתה בצפון. איתה.

המשכתי את השיחה איתו, כאילו בנחת. אבל הכאב, כמו ברק שמפלח את גופי מהראש לרגליים, מנע ממני אפילו לעמוד.

את הצרחות שצרחתי עליך מיד לאחר השיחה הזו, לא ישכח אף אחד ברדיוס של עשרות מטר מהמיטה שלי. צעקות של כאב ובגידה באמון וכעס ופחד ועלבון. והכאב. הוא סרב לעזוב.
נסעתי לשם, למקום ההוא "שלנו", למקום שאת התמונה שלו שלחת אלי לפני כמה ימים, כששוב היה צריך להתפייס.
למחרת, אחרי שיחה נוספת איתו, לאחר שמסרתי לידיו את כל הדברים שלך שהיו אצלי, שבתי הביתה. למיטה.
הכאב, קיבל מימדים מפצתיים. כאב שחור וסמיך שעטף ולחץ אותי, עד כדי חוסר נשימה.
כאב שבכל דרך שניסיתי להפטר ממנו, לא עבר. אפילו לא נרגע מעט.
אז לקחתי. כמה עשרות כדורים. מכל הסוגים. שינה, הרגעה, נוגדי כאבים. הכל, רק שיפסיק הכאב האיום הזה.
שתיתי אותם בקבוצות. חמישה, עשרה כדורים בו זמנית. המציאות איבדה מחשיבותה.
הצורך להפסיק את הכאב המענה הזה, היתה עליונה.
באמבולנס, בין בעלי לפראמדיקים, ביקשתי לדבר איתך.
רציתי שתבוא. רציתי שתהייה איתי.
אתה אמרת שהאיש שלי סרב.
אז לא באת.
הגיוני.



ואף על פי כן ולמרות הכל. למרות כל הכתוב למרות כל מה שעדין לא כתוב,
מתגעגעת אליך עד כאב. כאב קטן יותר, אבל לא פחות מוחשי.