עולה לרגל

מחזיקה את האצבעות שלובות חזק. אחת בתוך השניה. מרחיקהאת הנייד.
רק לא להכנע. לא לוותר לעצמי. לא להתקשר אליך.
חודשיים. שישים ואחד ימים.
אלף ארבע מאות שישים וארבע שעות
שמונים ושבע אלף שמונה מאות וארבעים דקות.
חמישה מליון מאתים שבעים אלף וארבע מאות שניות.
ככה קבעתי. ככה ההגיון שלי אומר. אבל הלב שלי, הוא מעולם לא ציית לחוקי ההגיון.
הלב שלי, הוא מונע מנסיון למזער את הכאב. למזער אותו ולו לרגע. ההגיון שאומר שאחרי המזעור,
יבוא כאב גדול יותר, ממושך יותר, לא פועל על הלב שלי.
אז, אחרי הכדורים, במחלקה פנימית בבית החולים, הציעו לי להפגש עם פסיכיאטר.
את ה"לא" החד משמעי שפלטתי, מתוך שרעפי הכדורים, לדעתי עוד אפשר לשמוע מהדהד שם, בין הקירות.
בשביל מה להפגש עם מטפל? את השאלות הנכונות, ידעתי לשאול. גם את התשובות הנכונות ידעתי לתת.
זה הוא , הלב שלי, המטופש, שגם עכשיו, בתוך המסע , בתוך החודשיים, לא נותן לי מנוחה.
זה הוא שמאפשר לי, להיות בין זרועותיו של בעל אוהב ודואג ולהשתוקק לזרועות שלך.
אז במה יועיל מטפל. אולי קרדיולוג טוב. אולי סתם השתלת אישיות.
ושוב נפגשנו. אז.
"אני אוהב אותך" אתה פולט מדי פעם. או "גם אני", כשאני אומרת שאני אוהבת.
אני אוהב אותך בדרכי. את האישה היחידה שהיא לא בת משפחתי, שאני באמת אוהב.
ואני יודעת. אני מבינה. ברור לי שצריכים להיות לך חיים משלך. בת זוג, משפחה.
וברור לי, שעם כל האהבה שלי אליך, גם אם היית אומר :"בואי", לא הייתי באה.
לא שזה לא היה עושה נעימים לאגו שלי.
אבל זה כל כך כואב.
אתה כל כך של כולם ובכלל לא שלי.
ואתה אומר שאתה הכי שלי.
שאתה באמת רק שלי.
ואצלי, כתוב, שאהבה, כמו צדק
צריכה גם להראות. לא רק להעשות.