עולה לרגל

נשברתי. ועוד איך נשברתי.
כל מה שנדרש לזה, היתה שיחה קצרה עם אמא שלי שהזכירה , בהסך דעת, את הצרות שלך.
היא לא מכירה את הקשר שלנו. את העומק שלו. זה לא היה מכוון.
בשניה הראשונה של לבד, חייגתי אליך. מחסוי.
השיחה היתה קצרה. קורקטית למדי.
הבטחת שתתקשר.
אני מחכה.
מנסה להזכר בפעם הראשונה שלנו. בפעם הראשונה בה נגענו, גוף בגוף. הפעם בה אהבנו. באמת.
והזיכרון לא עולה. זוכרת את הלילה לפני. חזרנו בשעה מאוחרת . בדרך, עצרנו בשולי איזו חורשה.
שנינו רצינו כל כך. האצבעות שלך, כבר סיירו בתוכי שהיה רטוב מתשוקה.
האצבעות שלי, כבר מזמן פרפו את החגורה ואת כפתורי המכנס וחפנו את הזין הזקור.
היה ברור שלא תגמור ככה. היה ברור שגם אני לא.
אבל רציתי להרגיש אותך. ואתה. אתה עברת לצד שלי נשען עלי בכל גופך,
מכוון את עצמך לשולי הרתיחה שלי.
"אל תגמור" ביקשתי.
רוצה להרגיש אותך גומר בתוכי. אבל לא ככה. לא בפעם הראשונה.
אז חזרת למושב הנהג. במכנס מופשל, עם זין זקור ונוצץ מרטיבותי.
ובנסיעה, במהירות 140, גמרת בפי.

מעניין מתי אזכר, בפעם הראשונה. בגוף לגוף.
בינתיים, אני ממתינה.
לצלצול שלך.
לזיכרון.