עולה לרגל

אז דברנו. זה לא שאכן, התקשרת כפי שקבענו. אבל הודעה קצרה אחת וזה קרה.
בסוף השיחה, אמרת, "אז בואי". לא ממש במילים האלה. אבל במשתמע. כמה חיכיתי למשפט כזה.
כמה רצון ותשוקה יש לי, לקבל ממך סוג של מרות. אני. שכל חיי בעטתי בכל נסיון להשליט עלי מרות,
משתוקקת שתאמר לי, מדי פעם לפחות, מה אתה רוצה שיהייה. והיום, זה קרה.
אוהבת אותך. זה מרגיש כל כך חלש ואדיוטי וטפשי. אבל זה מה יש.
כמו בשיר "פשוט נקרא לה בואי והיא תבוא מיד"
החיוך שהתפשט על הפרצוף שלי, הרוגע בנשמה
גם שם הייתי רגועה. ביום חורף אחד, בחזרה מאיזשהו מקום. במיטב המסורת, הרגל לוחצת על דוושת הגאז, הכביש מהיר.
בחסות החשיכה, אני רוכנת הצידה. הראש נדחס בין ההגה לבטן שלך. הידיים שלי חופרות מתחתיך, להגיע לכל פיסת גוף שאפשר.
הפה שלי, יונק זין זקור. יונק ויונק, כך שכל הסביבה כבר רטובה מהרוק שלי.
אתה, כדרכו, אדיש ורגוע. נוהג את הרכב בבטחון.
אני אוהבת את הזין שלך. הוא לא גדול. אפילו קטן, לדעתי. אבל יפיפה. וטעים.
אתה מרגיש שאני מתעייפת. ושואל, אם ארצה שתגמור.
אני רוצה. ברור שרוצה. לא שאני אוותר לך על עוד.
התשובה החיובית שלי, גורמת לו להסיר את היד מעל הגב שלי, להרים את החצאית, להזיז את שולי החוטיני,
להרטיב בתוכי שתי אצבעות ולדחוף אותם הישר לישבני. הקולות שהוא גורם לי להוציא, עמוסה בו משני הצדדים,
יחד עם היניקה והלחץ שאני מפעילה על חלציו, גורמות לו לגמור לי ישר לתוך הגרון. ואף טיפה לא אובדת.
פניה קלה ימינה ואנחנו מוצאים את עצמינו מתחת לעמוד מתח גבוה, עצום, בפאתי קיסריה.
החצאית מתעופפת, החוטיני יורד ואני, איסטניסטית שכמותי, מסרבת לעבור לשמיכה על החול.
אז מתרגלים גמישות. בתוך הרכב, רגל אחת שלי מתרוממת אל מעל הראש והוא, בכל כובד משקלך, נשען עלי ונדחס לתוכי.
גומרים. ואני כל כך משתוקקת לליטוף. נשיקה. משהו...
"אתה אוהב אותי?", אני שואלת אותך בתום השיחה.
אתה עונה שכן.
"כמה?" אני שואלת
"5000"
זה לא מספיק.
זה אף פעם לא מספיק
זה אף פעם לא יספיק.
זה אף פעם לא יגמר.
טפשה!