עולה לרגל

שאחרי שתגיד, פעם אחת, את המשפט שציפיתי ממך.

אחרי ששוב אני אשנה את מהלך החיים שלי, עבורך.

היה צפוי שתעלם שוב.

מוזר, כמה שזה לא כואב ברגעים הראשונים. איך הגוף והלב והנפש, לומדים להסתגל.

האם יתכן שאתה שולח מסר חד משמעי ואני שומעת אותו אחרת?

אחרי מס' ימים, אני כבר משתגעת. מס' ימים בלי קשר, בלי אף מילה. בלי שתגע בי.
אפשר היה לחשוב, שאני איזו חיית סקס. נימפומנית שלא יודעת שובע.
אבל המציאות היא, שאני רוצה רק אותך. רק את הגוף שלך, צמוד לשלי. נוגע, חודר.
אין אדם אחר בעולם, שבאמת רציתי איתו סקס. וזה לא שאתה מתאמץ. זה לא שאני גומרת איתך.
לא יכולה לזכור ולו גמירה אחת, אמיתית. לא מזוייפת, איתך.
ואתה. אתה לא מספיק רגיש אפילו כדי לזהות את הזיוף הזה.
לא רגיש מספיק כדי להבין, שהסקס, הוא אמצעי, דרך להשיג את אותה אינטימיות איתך.
דרך "לגנוב" קצת זמן שלך איתי. כמה דקות של טלפון מושתק.
לא ברור לי איפה נזרע הזרע הזה, של הצורך להיות איתך, באינטימיות.
ואולי, אולי אתה באינסטינקטים שלך, מרגיש, שאים תתן לי את מה שאני רוצה, אני לא אהייה.
אולי אתה מרגיש , שאם יהייה לי את מה שאני רוצה, ני אגלה שהפנטזיה, הרבה יותר טובה מהמציאות.
אולי זו דרכך, לשמר את הביחד הזה שלנו. את הדאגה שלי לך. את האכפתיות, את ההגנה.
אולי, אתה חושש שכל זה יעלם, אם אני לא אצטרך לרדוף אחרי הזמן שלנו יחד.
אתה טועה. הנפשות שלנו מפותלות אחת בשניה.
כמו הרגלים שלנו בזמן המשכב.
החיים שלנו נוצקו אחד לתוך השני. חדרו, כמו שאתה חודר לגופי.
ובדיוק כמו שאתה נכנס ויוצא מתוכי, ככה החיים שלנו. השילוב.
הוא לעולם לא יסתיים.