לפני 15 שנים. 2 בדצמבר 2008 בשעה 22:32
בפעמיים הראשונות שנמשך לך השטיח מתחת לרגלים, לא הייתי.
היית צעיר. בקושי 20. ואיבדת את שני ההורים שלך. אמא אהובה ואבא מאנייק.
בפעם השלישית. שם כבר הייתי. ראיתי איך השטיח נמשך. ראיתי איך אתה לא מאבד שיווי משקל
ונשבתי בקיסמך. הקסם הזה, שמאז ועד היום, גורם לי לאבד שיווי משקל.
סיכנתי את חייך עבורך. סיכנתי את נישואי.
פעמיים סידרתי לך את הקן שלך. איתה.
ובכל פעם האמנתי שהפעם. הפעם זה יהייה שונה.
שהפעם יהייה לנו הביחד שלנו. זה שאתה טוען שאתה רוצה. כמוני.
אבל מסתבר, שכמו תמיד "הכושי עשה את שלו...וגו'"
ואני שוב משכנעת את עצמי.
אולי הגיע המן להודות:
טיפשה. מזוכיסטית. פראיירית.