עולה לרגל

זה כבר לא בדס"מ. מהכיוון שלך, זה מעולם לא היה. לא בטוחה שאתה בכלל מודע. בכלל יודע מה זה בדס"מ. זו אני שניהלתי את המערכת הבדסמית הפרטית שלי איתך. אבל מה שנשאר עכשיו, כבר לא עונה להגדרת "מערכת יחסים בדסמית". זה כבר גם גם לא "מערכת יחסים". מה שנשאר זו רק מערכת של ניצול והכאבה. מערכת של לחיצה על כל המקומות הכואבים. מערכת של לעורר תיקוות ואז , במחי סמס, לנפץ אותן. מערכת של ניצול, של התעללות. כן בדיוק. התעללות. כמה קשה לי להוציא את המילה הזו מבין האצבעות. כמה קל היא משתחררת משם. כן, אתה. אתה מתעלל בי. ואני נותנת לך. אני זו שחוזרת בחזרה, על ארבע,על הגחון, רק כדי לחטוף את המכה הבאה. אני זו שמאמינה. אני זו שכואבת.
אבל זה מתחיל לחדור להכרה. אני עוד לא יכולה לקום וללכת אבל אני יכולה לחשוב את זה. ועוד מעט, בעוד שעה או יום או חודשיים. עוד מעט אני אצליח לקום וללכת. בלי להביט לאחור. ללכת ולהשאיר אותך שם, אצלך, לבדך. ולא להפוך לנציב מלח.