עולה לרגל

ואולי היום הגיע הסוף. יכול להיות שהיום יהייה לי את הכוח להגיד לך לא עוד. לחשוף את הבלוף. לא לעיני כל. לעיני. אולי היום, אם תתקשר, כמו שאמרת, אני אגיד לך הכל. אפרוס לך את חוסר האמון שיש לי בך. את תחושת הניצול, את הבחילה שיש לי מעצמי. את הבהייה בתמונה שלכם, כדי להטמיע בתוכי את ההבנה שלעולם, לעולם לא התייה שלי.
פעם אמרת שמי שרוצה מספיק, יודע מה לעשות ועושה מספיק, כדי להשיג את המטרה. אז הפנסתי ועשיתי, שכבתי עבורך על הגדר, סיכנתי כל מה שיש לי,הכל, כדי שאתה לא תצטרך להתמודד עם הכשלונות שלך. שלך. אלה שאתה מאשים את כל העולם בהם. וחיכיתי וחיכיתי. ושתקתי, וקיוויתי שיהייה אחרת. ואתה בנית עולם. עולם שהוא פיקציה. שיש בו דירה שלנו ומקום שלנו וזמן שלנו. ובינתיים, מהלך חודשים, אנחנו נפגשים לשניות ספורות, לדקות, רק כדי שאתן לך את הכסף שאתה צריך, את המעטפה. לפעמים, אפילו לא טרחת להחנות את הרכב. ככה, על הכביש, כשהתנועה מאחור מצפצפת...לקחת אותו והלכת. גם כשידעת שאין יותר. שנגמרו כל המקורות, המשכת. לא דרשת. לא בקשת. רק סיפרת על הבעיות. ואני כמו זומבי , המשכתי, משכתי, אספתי, ויתרתי על דברים שלי, כדי שלך לא יחסר.
ואתה המשכת. לקצר את החבל או להעריך אותו. לפי צרכיך. ועכשיו, עכשיו כשאתה יודע שמוצו כל המקורות. עכשיו אתה הולך. ועדיין משאיר פתח. אתה עושה את הכל, כדי שאני אשבור את הכלים. אמרתי לך כבר פעם. רק תגיד לכי, אני אלך ולא אסובב את הראש לאחור. אבל אתה יודע יותר טוב. אתה תעשה את הכל, כדי שאני אלך. כך תוכל להאשים אותי. כך תדע שעדיין יש לך פתח לחזור. אבל הפעם, אני מקווה שיהייה שונה. הפעם אולי, אולי יהייה בי כוח לסגור את הגולל על היחסים האלה. אולי