עולה לרגל

נסעת. פתאום הכל הסתדר. ונסעת. השתדלת להעניק לי את כל הביטחונות. איכשהו,ידעת שאני לא אאמין שאתה נוסע, אז שלחת לי את הכרטיס ואת ההזמנה למלון. כשהתקשרת מהדרף, היה ברור שאתה צריך משהו. כמעט כמו תמיד. וקבלת. גן כשהגעת ליעד, התקשרת כי היית צריך.
ואחר כך עברה כמעט יממה. יממה של דממה. ואני הבנתי אז. כמה אני תלויה בך. מצב הרוח שלי עוקב אחר שלך. וכמה אני זקוקה לאישור שלך. איך מילה שלך, מחווה או העדרה, יכולה להשליך אותי מפסגת האושר לתהומות הדיכאון. ואתה יודע את זה. אני לא מסתירה. אני מבקשת מסבירה ואתה מתעקש, עומד על ה"עקרונות" שלך. לא מוכן לשינוי.
אולי אתה צודק הדרכך.אולי אתה מבין, שכאשר תהייה לי כמו שייחלתי,הצורך והתלות יעלמו. וכשאלה יעלמו, גם הדבריםשאני עושה כדי לנסות ולקבל את מה שאני זקוקה לו, יעלמו. וזה...עם זה, אתה ממש לא יכול להתמודד בשלב זה שלהחיים.