מתחיל דומה, אבל לגמרי שונה:
שאלו אותי למה אני ממהר לחסום. אז קודם כל אני לא "ממהר" שום דבר. אני סבלני ומוכן לתת לדברים צ'אנס.
מה שאני לא מוכן לעשות הוא להשלות את עצמי ואותך:
אנחנו נמצא דברים משותפים. זה יעבוד כש"הולכים על בטוח" (לא רוצה לכתוב בנאלי. זה לא לעניין). זה נכון במפגשים הראשונים, או בתקופה הראשונה.
אבל, ולמרות שלפעמים יש כימיה מטעה כזאת, כשנמצה את המשותף, "נמצא את עצמנו" (סורפרייז!) בצומת T, שבה אני רוצה (צריך!) לפנות לצד אחד ואת לשני.
יהיה סיום בלתי נמנע אם הדברים הבאים הם אצלך קו אדום שלעולם לא תוותרי עליו (אני בטוח שאת יודעת בדיוק איזה קו אדום הוא "זמני" ועל איזה לא תוותרי):
- כנות מוחלטת בפניי.
- ויתור על האגו.
- השפלה.
- אנאלי, אפילו אגרסיבי.
- שימוש אינטנסיבי בעטינים (כולל אם המילה "עטינים" מפריעה לך).
- כאב במגבלות של סימנים...
- השתנה.
זה נכון גם לפערים שלא קשורים לבדס"מ: בציפיות גיל, בציפיות בכלל, מרחק גיאוגרפי, מצב בחיים, הבדלי גישות מסוימים ועוד.
ואם הסתבכנו ברגש ("הסתבכנו" עאלק! אני הרי הולך לשם), אז טמינת הראש בחול מול ההבדלים תביא רק קשיים ועצב, ואולי געגועים.
לזה אני לא סבלני ולא מוכן לתת צ'אנס.
אז אם את מרגישה שאלה קווים שלא תהיי מסוגלת לחצות, תעשי טובה ותחסמי אותי. את תחסכי לשנינו זמן ואולי גם תסכול ומפח נפש.