רתמתי את העטינים שלך בחבל. חבל גס כזה. משפשף. דוקרני. כמה סיבובים על כל עטין.
כשהם סגולים הם כואבים, נכון? לוחצים?
תמיד אהבתי למשוך פטמות ולמעוך אותן. בעיקר כשהן מזדקרות אלי. מתקשות. כאילו... מתאמצות...
אני אוהב את הקולות שיוצאים ממך. צעקת כאב מוחנקת, ביחד עם אנחה. והשלושים אחוז אנחה הזאת, גורמת לי לבדוק.
כן. רטובה. רטובה כמו ... לא יודע. אולי צריך להמציא לזה מילה מיוחדת... משהו שהוא גם חם, גם דליל, גם סמיך, גם ספוג.
טוב שלא התרשמתי מהשבעים אחוז צעקת כאב.
מעניין. מעניין איך גומיות על הפטמות ישפיעו עליהן.
ועלייך.
עוד קול כזה. נראה לי שיותר שישים-ארבעים כזה. יותר כואב אבל הרבה יותר מייחם, הא?
הגיע הזמן למחבט. בכוח שאני נותן את זה, השטח הסופג יותר גדול מהעטרות שלך, שהן לא קטנות בכלל. בכלל לא.
פעם.
פעמיים.
...שלוש
... חמש
... שמונה
... 12 ....
העטינים היפים שלך הם עכשיו סגולים מהקשירה.
אבל גם אדמדמים מהמחבט.
מממממממממממ.......
תור החגורה.
כשהחגורה נוחתת על העטינים היא נותנת בהם סימנים.
לרגע אני חושב שאת מתפתה להשתמש במילת הביטחון.
רק לרגע:
אני רואה את ההתנשמות. את העיניים העצומות. את הפנים המבקשים...
את תמיד נאה, אבל ככה? מדהימה.
והחגורה לא רק משאירה בך צורות. אפשר ממש לראות על העטינים את החורים שלה.
אני מתיר את החבל. יותר נכון - פשוט מושך אותו. ככה הוא לוחץ, דוקר ומשפשף ביחד.
העטינים האדומים, המשופשפים, החבוטים והחבולים עושים לי את זה (דם זה לא אני).
וגם לך.
אני מזיין אותך, מועך את העטינים. סוטר עליהם. חזק.
ככה עוד לא ראית אותי.
אני מכה אותם וגומר.
נרגע.
נשאר עוד דבר אחד:
עכשיו תגישי אותם להשתנה.