|
|
|
פסק זמן
הלווו מנגינה מה עובר עליך
את אף פעם לא כותבת פוסטים קצרים וחד משמעיים!
נכון
אבל מי אמר שכתבתי משהו חד משמעי?
כתבתי מה בא לי
המבין- יבין
ומי שלא מבין - גם יבין!
אני קצת בטירוף, זו הכנה לקראת מחר
פעילות אתגרית של הצוות כשהמטרה החזרת עדר שלם של כבשים לדיר.
בחרו בי להיות מנהיגת הקבוצה.
אני אהיה בסדר
לא מקנאה בכבשים.....
בא לי פסק זמן!!!!!
לפני חודש הגיע אלי השכנה בבית מימול.
אנחנו יורדים מהארץ, בישרה לי, לגרמניה.
בעלי מצא שם עבודה טובה ואני איתו.
זהו, אמרתי לעצמי. תמה עוד תקופה בשכונה.
הפעוטון שניהלה נסגר והם עוזבים.
מה יהיה על הבית? שאלתי?
זה לא סתם בית, דו מפלסי משתרע על שטח גדול במיוחד, עם גינה מטופחת ורחבה.
הילדים יגורו בו לסירוגין. הם ישמרו עליו.
חיבוקים נשיקות נפרדנו לשלום.
מאז האורות נדלקים ונכבים בבית לסירוגין.
אני לא עוקבת אבל הגינה ממשיכה להיות ירוקה, סימן שדואגים למקום.
ישעת ערב מוקדמת
אני בפינת העבודה משקיפה מהחלון הגדול לרחוב.
במבט חטוף רואה אישה פותחת את השער בבית מימול.
מבט ממוקד יותר גילה לי שהיא לובשת שמלת מיני אדומה ונועלת נעלי עקב גבוה בצבע שחור.
זו לא הבת של השכנה, היא לא מתלבשת ככה.
שקעתי בעיסוקי
להערכתי עברה בערך חצי שעה
פתאום צעקות בבית מימול
"אייייי, דיייייי, כואבבבבבב....
אייייייי, לאאאאאאא, דיייייייי, דיייייי אני אומר לךךךךךך....."
לאאאאאאא, עודדדד, עודדדדד..............
איייייייי..."
ממממממ....
אתם חושבים מה שאני חשבתי?
התבוננתי לכיון הבית.
הקומה הראשונה היתה מוארת, התריסים לא מוגפים.
הצעקות המשיכו.
אנשים ברחוב לא התייחסו.
אני הקשבתי בתשומת לב.
ערב יום כיפור, מה רע קצת מרגוע לנשמה.
נראה לי קורים דברים טובים שם מימול.
בית גדול וריק
מזמין התרחשויות.
מודה שנהנתי
הולך להיות שמייח בשכונה.
אבל השכן בקומה שניה
זה שחולה לב ורק לפני שבועיים התקינו לו קוצב?
מה יהא עליו?
כולם מאחלים לכולם את הברכה המסורתית
גמר חתימה טובה
אבל אפשר לעשות זאת יותר בקיצור ולהרוויח ברכה כפולה.
לאחל פשוט
גמר טוב
וזה כמובן תרתי משמע
:)
אז
גמר חתימה טובה ואפילו גמר טוב
לכל אלו שהביאו לי טוב השנה
לכל אלו שמתכוונים להביא טוב בשנה הקרובה
לכל אלו שהביאו לי רע השנה
ולכל אלו שלא הביאו כלום, גם להם מגיע.
הזמנים האלו שפתאום צץ לי שיעור חפשי לא מתוכנן, הם הזמנים הטובים ביותר.
אין לי מבחנים לבדוק.
אין לי מערכי שיעור להכין שהרי חופש סוכות לפנינו.
אין לי הפקה על הראש ( יש אבל תודה לאל הכל מתוקתק)
לא הבאתי סריגה ( חתיכת סבתא מה עובר לך בראש?)
לא רוצה להשקיע את הזמן באוכל (זה יעלה לי בעוד שעת צעידה)
אז מה עושים עכשיו?
כלום!
יושבים בכורסא הקצת מאובקת שיש לי בחדרי בתיכון ו... שוקעים במחשבות.
ואם מחשבות ברור שאני עפה לעולם הבדסמ שלי, יש מקום יותר טוב מזה?
כייף לי אני מאושרת עד הגג.
יש לי ידיד מדהים שהכרתי מכאן. מקשיב לי, נותן תובנות ומקדיש לי מזמנו, סתם ככה כי הוא מלאך שכזה ( אאוצצצ' הוא יכנס בי על מה שכתבתי)
יש לי חברה שהיא גם נשלטת וגם חברה בנשמה ובעצם היא מזמן אחותי ואפילו תאומתי.
מאז שהכרנו היא חדרה לתוכי ותפסה שם פינה נכבדת בעמקי נפשי.
יש לי סיפור פנטזיה על שליטה בדסמית שכל פעם שאני מרגישה מגורה ורוטטת אני צוללת לתוכו ורואה את עצמי מתייסרת אוהבת רותחת בכוסי ומתענגת תחת ידיו האמונות של האדון שלי.
יש לי את היכולת האדירה לספק את עצמי ולאונן את נשמתי. אני עושה זאת הרבה יותר מפעם ביום ובכל פעם נטרפת לדקות ספורות של עונג עילאי.
אוקי זה לא מושלם כשאין כרגע, אדון אמיתי להתמסר לו, אבל זה קיים ופותח מעיינות חבויים מתוכי.
יש לי רוקט פוקט ורוד וממזר שכזה שכשהוא חש בשפתי הכוס הוא חודר עמוק ומעורר פינות ניסתרות. אי אפשר להעלים כלום ממנו הוא עושה את שלו.
יש לי אטבים מפלסטיק קשיח. אחד אדום ואחד כחול שיודעים יופי לעטר את פיטמותי. לצרוב אותן היטב ולתת לי להרגיש את עוצמות הכאב המתוק.
יש לי עוד המון דברים שלא יספיק הזמן לתאר אותם: ידידים וידידות בכל המעמדות.
וכמובן יש- בלוג
המקום לפרוק הכל ולהותיר שובל של מיץ תאוה הניגר מתוכי.
נהדר
אני מאושרת
מאושרת
מאושרת
אז למה עכשיו כשאני מצטנפת בתוך המחשבות אני מרגישה שריקנות נפשית השתלטה עלי?
כבר חודש שמשוחחים עם בני הקצין שהוא עומד לעבור לשרת ביחידה מובחרת בצפון הארץ.
לא סתם שיבצו אותו ביחידה הזו.
בני הסב לכולנו גאוה גדולה כשקיבל את תעודת המצטיין הגדודי.
מורעל הילד שלי
או כפי שמכנים זאת מפקדיו " שפיץ לא קטן".
הוא עומד לסיים את תפקידו הנוכחי וחיכה בקוצר רוח לשירות ביחידה המאתגרת.
אתמול בערב נקרא לשיחה.
מסתבר שהפיקוד הנוכחי לא מוכן לשחרר אותו.
דוקא משום היותו קצין מצטיין הם אוחזים בו בחזקה וצריכים אותו כדי לייעל כמה חטיבות שלהם.
הודיעו לו רשמית שהוא עומד להשתבץ בפלסר הבדואי.
!
!
!
הוא יגיע לשם כי צריך אחד כמוהו " להרים" את המקום ולייעל אותו.
שתיקה!
זו היתה תגובתי אחרי שסיפר לנו זאת בשיחת הטלפון אמש.
הבין שאין מקום לערער כי זו פקודה.
לא משנה לאף אחד שהוא ממורמר שהוא מרגיש שעוצרים את קידומו.
שלא נותנים לו למצות את יכולתיו.
הם צריכים אותו שם וזהו.
אני אובדת עיצות.
מה לו ולפלסר בדואי לכל הרוחות?
מודה
אני אפילו חוששת שיפגעו בו בשל היותו מפקד יהודי!
אני אמא!
כל השנים נלחמתי בציפורני על הטוב שלו.
ועכשיו לא יודעת מה לעשות?
מרגישה שנעשה עוול, שאסור לי לשתוק.
אמרו לי שהצבא לא אוהב התערבות של הורים
בטח לא כשבני קצין ועוד מצטיין.
שזה רק יזיק לו אם אתערב.
אבל גם עכשיו כבר הזיקו לו, מה אני יכולה לקלקל יותר?
האם באמת צריך להגיד אמן על כל קביעה של מפקד זה או אחר?
האם לא יתכנו טעויות בצבא?
האם אי אפשר לערער על כלום?
מה עושים?
למי פונים?
איך גורמים למישהו להבין שהמפקד טעה?
:(
" רָצִיתִי שִׁיר
אֳבָל בָּנִיתִי אַרְמוֹנוֹת בַּחוֹל
חִזָּיוֹן מְתַעְתֵּעַ
גַּל שָׁטַף אֶת הַכֹּל."
©כל הזכויות שמורות לשטוטית (אתר עכבר קפה)
אחד הדברים שאני אוהבת בחוף הים
זה לשבת מרחוק ולהתבונן בילד הבונה ארמון בחול.
רוב המתרחצים עוברים ליד הילד המתפלש בחול הרטוב ובמקרה הטוב נזהרים לא לדרוך על יצירתו.
אני מתיישבת מרחוק ומתבוננת בבונה הצעיר.
רואה אותו מרוכז בעבודתו
מתכנן בקפידה כל שלב בבניה
יוצר שבילים ומעורות. חופר בורות. מרטיב מקומות יבשים.
משקיע ומוסיף עוד חול. גורף ומסלק עודפים מעיבים
מסלק אבנים ומיכשולים. מיישר פינות.
השמש הקופחת לא מרתיעה אותו
מי הים הקורצים לא מפתים אותו.
הוא עסוק בשלו
בונה במרץ כדי להגיע לפיסגת השלמות.
הארמון הולך ומתעבה.
מתפרס לרוחב ומתנשא לגובה.
הבניה כמעט מושלמת ועוד רגע הוא יזמין את הוריו כדי להתגאות ביפי יצירתו.
ו... אז
כשהבונה הקטן נמצא בשיא אושרו
כשבטוח שהוא עומד לשמח את כל קרוביו בארמונו המופלא
אז
מגיע לו גל שטני ושוטף הכל.
מותיר אחריו ערימות חול סתמיות שלא מזכירות במהומה את הארמון שעמד שם לפני רגע.
אלו הרגעים הכי מעניינים. מה יקרה עכשיו?
איך הילד יגיב נוכח גל ההריסות שלפניו?
יש ילדים שיכאבו לרגע אבל מיד אחרי יחלו במרץ בבניה מחודשת.
אחרים יעזבו הכל וירוצו לים לשטוף את יגונם.
יהיו כאלו שיזילו דמעות ויחפשו נחמה בזרועות הוריהם.
ויש את אותו ילד שתוכו מתמלא ביצר הרסני במיוחד.
הוא בועט בערמת החול שנותרה
דורך עליה במרץ
והולך להרוס גם ארמונות של אחרים במחשבה שאם הים הרס לו
ידאג להאשים את הים שהרס לכולם.
עם השנים כולם מתבגרים.
בעצם... לא ממש כולם!
הילדים שבחרו להתחיל מחדש יהפכו למבוגרים בעלי מוטיבציה ורצון להתמודד ולהצליח חרף הבעיות.
הילדים שברחו לים יהיו מבוגרים שידעו לשים בצד את הדילמות הפוקדות ולמצוא תמיד את מקור ההנאה והיופי הקיים.
הילדים שבכו בחיק הוריהם יהפכו למבוגרים שלא משאירים משקעים ובוחרים לפרוק תמיד את מר יגונם ולהשאר עם לב נקי וקל יותר.
ומה עם אותו ילד שמרגיש צורך להחריב יותר ולהרוס גם לאחרים?
גם בחלוף השנים כשהגיע לנעורים,--- לבגרות--- ואפילו לפאתי גיל 40,
לא תמיד הוא משכיל להתמודד עם בעיות שצצות מולו.
לעיתים מעדיף להחריב יותר ועוד לטעון שזו לא אשמתו.
הבעיות שנוצרו הותירו אותו עם גל ההריסות ללא שום רצון לנסות לפתור, לשוחח למצוא מוצא...
האיש הזה חושב שזו הדרך הנכונה להתמודד מול החיים אבל לא מבין עד כמה בדרך, הוא מכאיב ומכעיס את הסובבים אותו.
האיש הזה נשאר תקוע אי שם בחוף הים מול הגל שהרס לו את הארמון.
הוא לא יבנה ארמון חדש לעולם
אחרים כן.
**הארמון שלי נהרס אבל אני בונה עכשיו אחד גבוה ויפה הרבה יותר.
שנה טובה ליקרים הסובבים אותי:
למשה מעצב השער - המשך במאבקך הצודק, בסוף אצבע לבלונד.
לדיגמון מוכר הפלאפל- בשנה הקרובה בבקשה פחות כדורים בפיתה. ו... תחביא ממני את הצ'יפס!
ללריסה עוזרת הבית- אל דאגה אובססיבית כמוני תמשיך להשאיר לך בית נקי ובלי עבודה.
למיכל המזכירה שלי- בחיית תפסיקי להחביא את קופסת העוגיות.
לסלאח הירקן- לא יעזור שום קמפיין ירוק, לא סובלת מלפפון עם קליפה.
לאופיר בעל הסופר השכונתי- אתה תשלם על זה שהעזת לפתוח מאפיה ריחנית.
לרופא המשפחה- אני באמת מבטיחה לבוא לבדיקות תקופתיות.(לא מתחייבת מתי)
לשלומי הגניקולוג- המשך לדחוף ידיים למקומות טובים.
לשלמה השכן הגרוש בדירה הסמוכה- כשאתה מזמין נשים ללילה זכור שקירות הבית עשויים חול לא מבודד.
לרוקט פוקט הורוד- המשך להיות מפנק אמיתי בעל אנרגיות נועזות.
לעיני הכחולות- המשיכו להתפנק במיטב העפרונות, הצלליות והמסקרות ואל תעלו על בדל עישוניכן אפשרות למשקפים.
למעורת החום החצובה בתוכי- נהדר שאת שומרת על סביבה רטובה אבל זכרי חבל על כל טיפה.
לשדי המפארות את קידמת הגוף- השנה קצת יותר צניעות בבקשה, אפשר גם בלי חזיה עם סרטים ותחרות. חסל 300 השקלים, הגיע המיתון.
למעטפת הצואר- שתזכי להתקשט בשרשרת נשיכות טבעית.
לנשמה הטבועה בי- רטטי בלהט , הגירי את חשקי, עזרי לי לחוש את העונג בלהיות נשלטת.
הביאי אותי לרקום את ריקמת קשר השליטה המיוחל.
הביאי אותי להיות
אני.
"כל שנה מתחילה בסימן שאלה
כתינוק המודד צעדיו"
בכל ריקמת קשר חדש עם אדון, אני חוזרת ומצהירה על היותי חסרת נסיון ובעצם "פרגיית בדסמ".
זאת למרות שאני כאן למעלה מ-4 שנים ועברתי 5 אדונים.
עדיין לא מרגישה בשלה להכריז עלי כבעלת נסיון או להצהיר בביטחה שהנני הנשלטת האולטימטיבית המודעת למעמדה ותפקידה.
יש בכלל דבר כזה "נשלטת אולטימטיבית" המנוהלת בדרך ברורה וידועה מראש?
אולי כל חמשת האדונים שהיו לי, עם כל הדרתם, לא הצליחו להביא אותי למקום האמיתי שאני כמהה לו, להיות למטה ולהרגיש הכי למעלה?
אולי נוח לי להיות "תינוקת בדסמית" הצמאה ללמוד ולהתנסות כל פעם מחדש?
"כל שעה מתחילה בסימן שאלה
כמו הלב הפועם לו קצובות."
הלב לא מפסיק לפעום.
הוא פעם בשנות נעורי, כשצללתי לחלומות המתוקים של סיפור הפנטזיה, בו אני נחטפת "לטירת העינויים" ומופקדת בידי "מטפל" (בעולם שלנו מכונה אדון) ועוברת ימים מופלאים של שליטה פיזית ומנטלית.
הוא פעם באותו יום רביעי שבו קיבלתי הארה לגגל את המילה "סאדו" ולהתוודות בפעם הראשונה לאתר הכלוב.
הוא פעם עת הכרתי את האדון הראשון, השני, השלישי, את באנג האדון שהיה הכי משמעותי עבורי.
הלב רטט לפני שלושה חודשים כשהכרתי את האדון האחרון. בשיחות המרתקות שהיו לנו יחד.
כשהציב את גופי חשוף למולו.
כשנשמתי רעדה מתשוקה וגבי המתין לידיו האמונות שחיטטו בתיק העור השחור המלא כל טוב.
כשאחרי הכל, בהיותי כואבת, מסומנת ומסופקת, כירבל אותי בתוכו, ליטף והחדיר בי עוד כמה מתובנותיו המעניינות.
הוא פעם במתח וחוסר הבנה, עת בחר בפתאומיות בלתי מוסברת להעלם מחיי ולא להגיב למסרים ששלחתי לו.
הוא פעם בהתרגשות, נוכח חברים נפלאים, שהיו שם כדי להקשיב ולעזור לי לפרוק ולהגיע לתובנות עם עצמי.
הלב פועם היום עם הרבה תקוה לעוד התחלה חדשה שתהיה יפה ואמיתית הרבה יותר.
"זה נפלא ששנה מתחילה לה
בשיר וברוח טובה"
נפלא שכל שנה ניתנת לנו ההזדמנות לעשות איתחול מערכות ולייחל לנהל את חיינו בדרך יותר יעילה, יותר מתאימה לנו ויותר מסבה לנו אושר.
לא כולם מרגישים צורך לנצל את ההזדמנות. אבל הנה מועד נהדר למחוק משקעים, למחוק טעויות,
ולקבל המון חיזוקים משלל איחולים המורעפים עלינו מכל עבר.
כשמגיע משהו חדש צועדים לתוכו ברגל ימין ותמיד ברוח טובה.
ההמשך תלוי רק בנו.
"כל שנה מתחילה בסימן שאלה
ולפני שתשוב היא תחמוק
כמו ליטוף רוח ים, שעולה מאי שם
ניגוניו עוד נשמע מרחוק."
המון סימני שאלה מתערבלים בתוכי:
??????????????????????????????????????????????????????????????????????
איך למנף את מקום עבודתי
איך הסתיים התואר השני שאני סוף סוף רואה את סופו.
לאן ישובץ בני הקצין שבאלו הימים זכה להיות מצטייין גדודי (אפילו את התעודה עוד לא ראינו)
איך תשתלב המתוקה שלי בחטיבת הביניים.
איך לעזור לבעלי להצליח עוד יותר בעבודתו
איך לשמח את אבי שבאלו הימים חוגג יום הולדת.
איך לשמח את עצמי שיום הולדתי כבר מתדפק בפתח ( 9/10)
איך להגיע למימוש החשקים הבדסמיים הטבועים עמוק בתוכי.
איך לכל הטוב העוטף אותי, להוסיף עוד טיפות גדולות של אושר וסיפוק.
איך תעבור השנה
ואיך אנסח את מילות הסיכום ביום האחרון שלה....?
בנתיים צריך לאחוז היטב בשנה העומדת בפתח
לא לתת לה לחמוק מהר
ולנצל אותה לליטופים והמון אהבה
וכמובן לניגונים, להמון מנגינות שעושות טוב בלב.
זה הניגון שלי אליכם:
שתהיה לכולכם שנה שבה יבואו לידי ביטוי כל חמשת החושים:
שתראו מראות מרהיבים
שתאהבו ותזכו לחברה טובה
שתטעמו ממטעמי האהבה
שתשמעו צלילים של שלווה
שתשתכרו מריח פריחה
שתתחילו עם חיוך ושמחה
שתשלבו תמיד יד ביד בתקווה
שתהיה לכולנו שנת דבש מתוקה
באהבה
מנגינה
**תודה לניסן פרידמן ששירו מעטר את מילותי.
"אדם נבנה או נהרס בידי עצמו.
במאגר תחמושת המחשבות הוא מייצר את הנשק שבאמצעותו הוא משמיד את עצמו.
הוא גם מעצב את הכלים שבאמצעותם הוא בונה לעצמו ארמונות שמימיים של שמחה וחוסן ושלווה. על ידי בחירה נכונה ויישום מדויק של מחשבה, אדם מטפס אל השלמות העליונה. על ידי שימוש לרעה ויישום מוטעה של מחשבה, הוא יורד מתחת לדרגה של בהמה. בין שני הקצוות הללו נמצאות כל מדרגות האופי, והאדם הוא יוצרן ואדונן."
(נכתב ע"י- ג'יימס אלן)
הפסקה.
צפונה בחדר שלי, מלאת מחשבות...
הצללים על קירות החדר מחדדים את תוכי
נגזרתי והתמזגתי באור וצל שמסביב
עכבישה אחת הפסיקה לרגע את טוויתה
זבובה עצרה את מעופה ופרסה מולי כנפיים משתהות.
שתי נמלים מיהרו להעלם בחור הקיר.
מה כולם מתפלאים?
למה מוזר למצוא בת אנוש טבועה בצללים?
ככה בחרתי
להתקפל שם בין האור והצל
להתלות עם הראש למטה
לנוע... להתנער.
לשפוך הכל לסל ההזיות.
אולי ככה
אקיץ
ואגלה שכל הסחרחורת שבי
היתה רק חלום....
1,625 צפיות.
המונה דופק ( בקצב לא סביר אבל דופק)
ואני
שותקת.
הנשמה הבדסמית שלי, שותקת.
כבר כמה ימים שותקת
לפעמים השתיקה, טובה למחשבה
לפעמים השתיקה, כי אין מה לומר
לפעמים השתיקה, כי הכל נסגר
לפעמים השתיקה
מדברת יותר ממילים.
לפעמים השתיקה מתוקה.
לא שתיקת הכבשה
רק שתיקה של מנגינה
שאולי באין מוצא
אולי מחכה
ואולי סתם לא מבינה?
