הכל התחיל בקליק

צילצול בדלת
איזה יופי המשלוח סוף סוף הגיע.
לא משנה שנוצר עיכוב של כמעט יממה.
לא משנה שהרמתי על הרגליים את כל הנהלת הרשת בעניין .
לא משנה שכבר הייתי חצי מיואשת.
העיקר בשעה טובה הגיעו הדגים לחריימה, העוף למילוי,
הירקות לסלטים, קופסאות הטונה לקציצות,
הבורגול והסולת לקובות, הקמח לשטרודל התפוחים
והדובדבים לקינוח.
הרמתי בחדוה שתי שקיות.
שובל של נוזלים מסריחים רדף אחרי
ואם לא מספיק על הריצפה נותרה שלולית לא מזוהה.
מישוש קצר במוצרים הבהיר לי שכולם מופשרים.
נכון התכוונתי להפשיר אותם, אבל מי ביקש מהם עזרה מי???
טלפון זועם למנהל הסניף ( הייתי מתה להיות זבובה על הקיר ולראות את פרצופו כשהבין שזו שוב אני )
בירור קצר
הם השתגעו שם בסניף, אני אומרת לכם השתגעו לחלוטין, השאירו את כל מוצרי הקירור שלי בחוץ מרגע הקניה ועד לרגע שהגיעו אלי הביתה.
לא היה להם הסבר הגיוני לעניין מעבר לכך שהיה לחץ קונים וחלק מהארגזים נשארו למשלוח ליום המחרת.
אוקי
אבל תיידעו את הלקוחות
וחוץ מזה, נראה את כבוד המנהל אוכל את הדג שאכין לו אחרי ששהה כמעט יממה מחוץ למקרר...

אחרי עשרות התנצלויות והבטחה שזהו, מהיום הכל יהיה בסדר ( אשרי המאמין) הוחלפו המוצרים
והשקט חזר אל כנו ( יותר נכון אל תוכי)
עד... ליום רביעי הבא.

כן אני יודעת, צריך פשוט לעבור סניף או בכלל רשת.
להם זה לא ישנה
ולי תהיה בעיה עם המעבר.
אז אשאר ואמשיך להלחם על זכותי להיות לקוחה מרוצה.
(תודה על התגובות והעזרה, אתם נפלאים)
ואם אתייאש, אסבול בשקט.
מזוכיסטית!

יום רביעי הוא יום הקניות השבועי.
כמנהלת משק בית נאמנה, אני ממלאה את רשימת הקניות במשך כל השבוע
וכך אנו נמנעים מקניית מוצרים מיותרים.
(אלון גל יאהב אותנו)
בשעות הערב כשאנו סחוטים אחרי יום עבודה ( אין ברירה) מתייצבים בעלי ואני בהאנגר הגדול של שופרסל ובמסלול קבוע חולפים על פני אלפי מוצרים. בעלי מקריא מהרשימה ואני ממלאת את העגלה.
הקניה עוברת בשלום. אבל כשזה מגיע לסחיבת המוצרים, נכנענו מראש ואנו מעדיפים לשלם עוד 20 שקל ולערוך משלוח.

הסגה החלה לפני שנה.
המשלוח הגיע ובזו אחר זו השקיות הוצאו מהארגזים והונחו לא ממש בזהירות, סמוך למטבח.
כשפרקתי את השקיות גיליתי שחלק מקופסאות הקוטז' התפוצצו וכמובן ליכלכו את שאר המוצרים בשקית.
התלוננתי בסניף והם החליפו לי ברצון את המוצרים הפגומים.
עד כאן הכל נשמע נהדר (חוץ מהעובדה שאני שונאת לפרק את שקיות המשלוח)
עבר שבוע
שוב קניה, משלוח ופירוק מוצרים.
שוב כמה קופסאות קוטז' מפוצצות.
אין ספק שהסניף מסביר פניו ללקוחות, אפילו לא ביקשו ממני להביא את הסחורה הפגומה והחליפו ברצון.
עדיין חייכתי, הכל בסדר.
הדבר חזר על עצמו גם שבוע לאחר מכן רק שהפעם כדי לגוון מעט, גם צינצנת הזיתים היתה פגומה והמיץ נזל לתוך השקית ולעוד מוצרים שהיו בה.
השפתיים המחייכות שלי הפכו לקו ישר.
הודעתי לסניף שאני לא מתכוונת לבוא להחליף את המוצרים בכל פעם. הם הסכימו איתי ושלחו לי מוצרים חלופיים.
נחמדים, כבר אמרתי?

יום רביעי שוב הגיע ו... ניחשתם נכון, עוד שתי קופסאות קוטז' מפוצצות ואופס גם שקית החלב הצטרפה לחגיגה....(לא מאחלת לאף אחד)
שוחחתי עם מנהל תורן שהבטיח לבדוק ולפתור לי את הבעיה.
שבוע לאחר מכן הסיפור חזר. שוחחתי עם מנהל הסניף.
בנוכחותי דיבר עם אחראי המישלוחים והזהיר אותו שאם הסיפור חוזר הוא משלם מכיסו על המוצרים המפוצצים.
זכיתי גם בפיצוי נחמד של סלסילת ממתקים (החיילים של בני חיסלו הכל).
פיתרון מעולה נכון?
בולשיט!
הסיפור חזר, מנהל המישלוחנים התנצל מכל הלב
עברתי עוד כמה התנצלויות שלו.
עוד שיחות.
פניתי להנהלה הראשית של הסופרסל והגשתי שם כבר שתי תלונות.
תמיד הבטיחו שיחזרו אלי עם תשובה ופיצוי. אף אחד לא חזר.
ככה הסגה ממשיכה כבר כמעט שנה.
למעט שבועות מעטים בהם אני זוכה לקבל משלוח תקין, רוב הפעמים המוצרים פגומים.
אה שכחתי לספר-
בליל רביעי אחד, עת הבחור מפרק את המשלוח הוא אוחז בידיו צינצנת מלפפון חמוץ כשכל המיץ נזל מתוכה.
בחיוך הוא אומר לי זה שום דבר המלפפונים במקום רק המיץ נזל. אין כאן פגם.
מזלי שהצצתי לפתח ביתי.
שטיח הכניסה היה כולו ספוג במיץ מלפפונים עסיסי וכל רחבת חדר המדרגות התמלאה במיץ מהול בבוץ.
והוא עדיין טוען שזה שום דבר ורק המיץ נזל....
בחיי שאם הייתי אישה קצת יותר עצבנית, כבר היו באים לבקר אותי במחלקה קרדיולוגית.

חלפה כמעט שנה תמימה.
פיתרון אין!
זה זורק לזה וההנהלה הראשית מפטירה אותי בתשובות של " נחזור אליך".
אתמול הודגשה הסאה.
ערכנו קניות, הכנו משלוח.
היום יום חמישי השעה כמעט 11בבוקר. אתם מאמינים שהמשלוח עוד לא הגיע אלי????
אני לא רוצה לחשוב על זה אבל יש לי הרגשה שמישהו שם החליט שאני חתיכת נודניקית ואולי להתנקם בי אישית?!?!?!?!

נכון הכי קל להגיד לי תעברי לקנות במקום אחר וחסל.
אבל יש לי כרטיס מועדון שאני נהנת מהטבות בו.
לעבור סניף זה להיות בת יענה.
אם הבעיה לא תיפתר, היום הזילזול בי, מחר יזלזלו בלקוח אחר.
אני מכירה את הסניף הזה נהנת ממוצריו, יודעת את מיקום המוצרים כך שהקניה מהירה יותר.
לא מעוניינת לעבור משם
אבל לא יודעת איך פעם אחת ולתמיד להעמיד אותם על מקומם שיבינו שחייבת להיות כאן התייחסות רצינית לבעיה.
אציין שפניתי עם העניין גם לגלי צה"ל לתכנית " יהיה בסדר". לצערי עוד לא קיבלתי מענה מהם.

יש המון מוחות יצירתיים בכלוב.
אולי לכם הפיתרון?

הרגעים שאחרי...
הדלת נסגרת
שובל של ריח גברי באויר
צונחת על הספה
נושמת עמוק את הריח.
לוגמת מכוס הזכוכית הגבוהה שנותרה על השולחן.
נותרתי עירומה:
מבגדים-
מראש דרש ממני להיות בלבוש מינימלי, אבל גם מה שהיה קולף מהר מאוד מעלי.
הוא רוצה אותי הכי חשופה, הכי טבעית בשבילו.
האישה הנמצאת בכור המחצבת ההסטורי, בגן העדן שלה.
מתכשיטים-
בשיחת ההכנה הבנתי שהפעם עלי להשאיר את התכשיטים מוצפנים במגירה.
הוא יעטר אותי בתכשיטים משלו.
מאיפור-
מעט הסומק ועיפרון העיניים הדק שהרשה לי להתאפר, נמרחו כשחלקים מגופו התחכחו בפני.
מאביזרים.-
כשהייתי שם עומדת על ארבע, פני לקיר וכולי ספונה ברגשי הפחד.
שמעתי אותו מחטט בתיק השחור.
קולות שיקשוק מתכות התמזגו עם איושת השוט המוצלף באויר. ברקע עוד בליל קולות בלתי מזוהה.
רעדתי כמו שלא רעדתי מעולם.
הוא היה מודע להכל. רצה אותי ככה, מחודדת בחוסר הודאות, באבדן השליטה.
נהנה מפיתולי גופי המתייסרים אל מול הקולות שהשמיע בכוונה.
מרגישה איך דמעות של פחד ועונג זולגות על לחיי ומשאירות חותם מלוח על שפתי.
ממגע-
הרכנתי את ראשי למסעד הספה
נזכרתי איך אצבעותיו פרטו על גופי
איך ליטף אחרי כל הצלפה ונתן לי לעכל את עוצמת השוט הנוחת על גופי.
איך לקול גניחותי, ידו חדרה למעורתי והביאה אותה לנקודות רתיחה אדירות.
איך התכרבלתי בגופו נושמת את חומו.
איך לשוני הכירה עוד נקודות מיסתור בגופו.
איך אהבתי כל נגיעה שלו.
ממחשבות-
יום לפני הפגישה אני הופכת לרובוט. רובוט המנוהל טכנית ועניינית.
כלפי חוץ מתקתקת את העבודה, דואגת שהכל יתנהל כרגיל, מלמדת, מסבירה, בודקת שהכל מובן.
אבל שם בתוכי, הכל משותק.אין רגשות, אין מחשבות על המחר.
זו דרכי להתמודד עם הצפיה הדרוכה לקראתו.
בבוקר הפגישה, אני קמה כולי מחוייכת. מהלכת בבית כמו בלרינה בריקוד חייה.
הכל נראה זוהר וורוד.
בולשיט
חתיכת הסוואה נאה יצרתי לעצמי.
בפנים הסערה ממאנת להרגע.
פחדים, תסרטי אימה של כאב, קולות של צעקות, הכל זועק מתוכי.
לא מבינה למה אני מכניסה את עצמי למקום הנוראי הזה?
אני כל כך אוהבת אותו, את כל מהותו של אדוני
מתגעגעת אליו
רוצה אותו לידי כמה שיותר
מתפללת שהזמן לא יעבור.
אולי זה חלק מהעונג שלי, האימה הזו שנעלמת רגע אחרי שהוא מופיע.
היכולת שלו להוציא ממני את הפחד ולהרגיע אותי
אולי אני מחכה גם לזה...

נותרתי עירומה.
ומלאה בכל הטוב שהעניק לי.

בוקר-
רק הבית ואני
שקט מדהים
אפשר לצלול למקומות הטובים.
המחשב פתוח
הקהילה שלי מצד אחד
הכלוב מצד שני
רגע מגיבה בקהילה
רגע מעללעלת בכלוב
רגע בקהילה
חמישה רגעים בכלוב.
רגע בקהילה
עשר דקות בכלוב.
סגרתי את הקהילה, לא מסוגלת לנחות לשפיות שלי.
הכלוב ניצח ( לא חדש).
הידיים מקלידות את פרופילו, מכירה אותו בע"פ, אבל הגעגועים שולחים לשם.
רסיסי מחשבות מרחפות מעל
זיכרונות של הרגעים איתו:
גונחת מתחתיו
מתכווצת כשפיטמותי בין שיניו
מתפתלת מעליו
מתחככת לצידו
מתכרבלת בתוכו
מחייכת איתו.
קמתי להכין קפה
על הריפוד הכחול העוטף את הכסא, כתם רטוב
זו לא אני
אלו הנוזלים.

צהרים-
אני במשרד
המזכירה יושבת מולי ומקלידה במרץ את סיכום הישיבה.
הסטתי את מרקע המחשב לכיווני.
בודקת עידכונים באתר של מקום העבודה.
שני רגעים אחרי, הכלוב פתוח
האדון שלי מחובר!
ביקשתי מהמזכירה בנימוס לחזור לחדרה כי יש לי שיחה דחופה.
הפון צמוד לאוזני
המחשבות מרחפות- אליו.
חושבת על התכשיטים שהוא מתכנן לקשט אותי
תכשיטי אזיקים לידיים ולרגליים
ושרשרת מחברת בין שתי הפיטמות.
אני אהיה מקושטת, כואבת, יפה, בדיוק כמו שהוא רוצה.
חושבת על הפסים הדקים שהולכים לעטר את ישבני
הבטיח לי פסים בצבעי פסטל של ורוד וכחול
ואם אהיה ממש טובה גם שדי יזכו לקישוט נאות.
בטח שאהיה טובה.
מגיע לו, הוא דואג לכל כך הרבה טוב בשבילי.
הפה יבש
קמתי להביא מיץ טבעי מהמקרר.
על כסא המנהלים השחור נשאר כתם רטוב
מזל שזה עור וניתן להספיג בקלות.
זו לא אני
אלו הנוזלים.

ערב-
אירגנתי קלות את הבית
הצפנתי את הבעל מול הטלויזיה (יש כבר נחירות ברקע)
הבת בארוע.
אני
כמובן מול המחשב.
בכלל לא פתחתי את הקהילה שלי,
ישר לכלוב
ישר לבלוג
ישר לכתוב את הפוסט הזה.
עוד מעט אקום להכין ארוחת ערב.
לא לדאוג
פרסתי מראש מגבת על הכסא.

כמה נוזלים....

תיק הלימודים שלי בצבע שנהב ובמראה מסודר להפליא:
שלושה תאים פנימיים.
תא ראשון- יומן המורה
תא שני- שני קלסרים עם חומרי הלמידה וכמה מכתבים שמצריכים עיון.
תא שלישי- קלמר עם לורדים מחיקים, שני עטים אדום וכחול ומצביע לייזר.
תא חיצוני אחד- תיק איפור ודאודונט
תא חיצוני שני- משקפי שמש, מפתחות ומסטיקים. (לא בשיעור!)
תא צדדי- מטריה, כן גם בקיץ למקרה של מונסון פתאומי.
תא צדדי נוסף- שקית עם ירקות ( אם אני מספיקה להכין בבוקר)
הכל מוקפד ומאורגן בסדר קבוע.
ככה זה כבר 20 שנות הוראה.
וככה סידרתי את התיק גם השנה.
עד ש....
הוא החליט לקחת שליטה גם על זה!
תיק הלימודים הולך להשתנות.
תיק גדול יותר בצבע שחור.
הוא אחראי לסדר אותו והוא אחראי לתכנו.
אני יכולה רק לנחש.
בתא הגדול והמנופח מסודרים זה בצד זה:
שוט זנבות בצבע אדום שחור, שוט קטן יותר לאיזורים רגישים
שוט שחור אימתני המומחה בציורי פסים על הגוף.
קיין בעל ידית שחורה.
מצבטים מברזל המחוברים בשרשרת ומוכנים להתברג על הפיטמות
כמה אטבי פלסטיק מהסוג הקשיח- לפעולת חימום וריכוך. ( ריכוך???)
גלגל כאב עטוף בספוג רך( לצרכי הסוואה )
רטיה זוגית שחורה, מחוברת בגומי שימתח בדיוק המתאים לראש
מסכת עור עם פתחים באיזור הפה והאף שגם אותם ניתן לרכוס, במידה ורוצים באפקט החניקה.
שני זוגות אזיקים ממתכת, לעיטור הידיים והרגליים.
רוקט פוקט שישמש חימום לויברטור הפנינים הורוד בעל 10 המצבים.
צמד ביצים בצבע בזוקה המחכות להנות מחומו של הכוס
מיקרופון (לפחות נראה ככה) שבחיבור לחשמל מוציא פולסים חשמליים, לחישמול מושלם של האיזור החם.
ואם כל זה לא יספיק אז
בצד צמוד לדופן, מחכה אריזת מתנה עליה רשום " תשוקה בטוחה" ( לא נראה לי שמדובר בשוקולד).

תיק הלימודים שלי
ואני
מפוחדת, רועדת, מתרגשת, משתוקקת,
ומקוה להשיג תעודת ציונים טובה.

פעם כשהכל היה עדיין חבוי בתוכי, הייתי המורה הטיפוסית.
עם הצילצול ממהרת לחדר מורים.
בזמן הקצר והמוקצב, צריך להספיק:
לתפוס כסא מרופד במקרה הטוב, או לפחות איזה כסא עץ פנוי.
להכין קפה ( להתפלל שהמיכל לא רובץ נמלים)
להחליף כמה מילים עם שאר המורים.( במקרה זה מותר לדבר בפה מלא, כי אין זמן גם לאכול וגם לדבר).
אה וכמובן לרוקן שלפוחית ( גם זה לא מובן מאליו, כי למורים האומללים יש רק חדר שירותים אחד שמשמש גברים ונשים יחד וצריך להכנס בתיזמון מתאים.
לא נעים להתקל בזין מתרוקן או איזה מורה הרוצה להרגע מתלאות השיעור עי"י שיפשופים במקום המתאים).
כל זה חייב להעשות ב-10 דקות בלבד! ( טירונות צבאית- קטן על צבא המורים)

ב-5 דקות הנותרות, צריך להיות נחמדה לתלמידים שממש חייבים לשוחח איתך בזמן ההפסקה, או לגחמות המנהל שלא מעניין אותו שאת בהפסקה, יש לו מה להגיד לך ועכשיו.
ולא לשכוח להשאיר עוד כ- 3 דקות להספיק להגיע לכיתה בדיוק בצילצול ( גם אם חדר הכיתה נמצא בקומה רביעית ועליך לטפס כ- 94 מדרגות , כאמור הזמן קצוב).

היום ההפסקה אחרת.
אני מסתגרת בחדר שלי.
אין שם קפה ואפילו לא נמלים- רק מיץ טבעי שאני דואגת לקנות.
אין כיסאות מרופדים או כאלו מעץ, יש כמה מפלסטיק ויותר טוב מזה יש מיזרנים.
(לא, אני לא מורה לספורט)
אין פיטפוטים- כמה טוב קצת שקט.
אין מנהל רודה
אין תלמידים מתעלקים ( איך את מעיזה לדבר ככה מורה איכותית שכמוך)
אין שירותים - למדתי להתאפק
אין גברים עם זין משתפך- אני זקוקה רק לאחד והוא יודע זאת.
אין אוננות- מממ... בעצם יש (ששש... מה את מגלה את כל סודות המיניות שלך).
אבל יש שני דברים הכי חשובים:
יש מחשב
יש את קולו של אדוני בשיחת טלפון.
העידן החדש של הפסקות איכותיות.
:)

הגעתי למשרד.
המחשב מאותת על ערימת מיילים שמחכים להתייחסות.
על השולחן כמה מיסמכים שמחכים לחתימה.
מספר מכתבים שמחכים לעיון.
כמה ניירות מהפקס שמחכים לתיוק למען הסדר הטוב.
ברכת ה- "שלום" מהמזכירה, לוותה בתיזכורת שבעוד שעה יש לי פגישת עבודה ואני חייבת לעבור על החומר שהקלידה והניחה על שולחני. שום דבר מיוחד רק הפקה של 64 דפים גדושים.
הנחתי את התיק.
הדלקתי מזגן
והלכתי ליישר את השטיח הפרוס בכלוב שלי, שעומד בפינה.
השאר יכול לחכות.
:)

"אני יוצא לכמה דקות, לסדר את הצ'ימידן השחור, כשאני חוזר את על הבטן, מקולפת מכל מה שתרצי"
אני לבד
מתבוננת סביב.
מיטה מוצעת בגוון בהיר, מנורת מפיצה אור חלוש, וילונות כבדים.
סוקרת את חדר האמבטיה. מבעד למראה ניבטת דמותי.
מסדרת את השיער, איזו שטות, עוד רגע הוא יסתבך שוב.
לא משנה חייבת לעשות משהו עם עצמי.
עוברת להתבונן במראה בחדר.
האור מתמקד על פני.
השפתיים מלאות תשוקה, העיניים מפוחדות.
המזגן הזה, אני רועדת מרוב קור, ( מרוב קור?)
הוא רוצה שאמתין לו על הבטן.
השאיר הוראה ואני חייבת לבצע.
אבל הצי'מידן השחור
המצוייד, המאובזר, עומד להכנס לחדר.
אהיה על הבטן ולא אראה כלום?
זה שיא הריגוש לא לדעת כלום. להשתחרר, בדיוק כמו שאני רוצה.
לא, אני לא יכולה, הפחד גדול מידי, עוד לא מרגישה מספיק בטוחה.
מתיישבת על המיטה.
איפה הוא? כבר עברו כמה דקות, מה הוא עושה שם?
פעימותי המהירות מפרות את השקט מסביב.
הלבד מטריף את חושי.
הדלת נפתחה
נשכבתי- על הגב!
זה לא מה שהוא ביקש, אולי הוא יכעס?
אבל הפחד גדול ממני.
קולו החד חתך את מחשבותי
" על הבטן מנגינה"
מיהרתי לבצע , קברתי את הראש בכר ועצמתי עיניים.
אני יודעת מה מחכה לי, הוא אמר שככה יהיה.
עוד רגע
יגיעו האזיקים!

267 צפיותבבלוג.
ברור!
אני כותבת, לאחרונה, על "סוף המסע", על "התחלה חדשה"
משהו מתבשל בעולמה של "מנגינה".
כבר יודעים שכשאני נכנסת למקום טוב, אני פורקת.
מילים של עונג
מילים של תשוקה
מילים של כאב
מילים של פחד
מילים של חוויות מסעירות
מילים רועדות
מילים אוהבות
מילים שלי ושלו.

יום שלם אני אוגרת אותן, עוד ועוד מילים נארזות בתוכי.
חם שם, צפוף, רטוב שם.
משתוקקת לכתוב, לספר על הכל.
למלא שורות שורות של רגעי הקסם שהיו.
קדימה "מנגינה"
תני דרור לרגשות.
את רגע לפני פיצוץ, תוציאי...!

אני מרחפת!
על הענן שלי אין מחשב ואפילו לא מקלדת.
רק אותי, מחכה לך
שתבוא, תנשק ותעורר אותי למציאות.
או שלא.

אתה ניצב בסוף המסע
ממתין לי בשקט.
רואה אותי צועדת את צעדי האחרונים.
רגל נשלחת קדימה והשניה עדיין מהססת.
יד מושטת בשבילך והשניה ממאנת להשתחרר.
זוז עינים מציצות ומשדרות צפיה דרוכה.
פה נעול הסוגר את מיתרי קולי.
שפתיים חושניות מתעכלות לחיוך עדין.
חיוך האומר "אני רואה אותך, אני קרובה, אני כמעט נוגעת, אני כמעט איתך..."
אתה ממשיך להתבונן בי.
מבטך לא מש מגופי המהסס/ הכמהה.
מושיט לעברי את ידיך החסונות.
לוקח אותי אל תוכך.
מחייך חיוך גדול,
חיוך של התחלה חדשה.