לפני 13 שנים. 24 באוגוסט 2011 בשעה 9:29
הקדמת הבהרה:
הפוסט הקודם העוסק בדמעות, נכתב ממקום של טוב ומלא התרגשות.
לא תמיד דמעות מקורן בעצב, כפי שכתבתי יש גם דמעות מתוקות. הן הגיעו בזכות האדון החדש והנפלא שעומד להכנס לחיי.
הפוסט הנוכחי מדבר על קשר עם ידיד שלאחרונה אני מרגישה שחל שיברון במה שייחסתי לו.
אין לזה שום קשר לאדון החדש או לאדונים בעברי.
*************************************************************************************************
שבילי דמיוני שירטטו את תוי פניו.
את גופו הבהיר, את ידיו האוחזות בשוט ומעניקות הצלפות של אהבה.
חידת הויזואליה נפתרה, לאחר שצפיתי בתמונתו.
עיני שקד יוקדות. שפתיים מעובות, שער שחור
פנים שובבות מביעות טוב לב חכמה וניצוצות סדיאזם מתקתק.
המחשבות נדדו לשירטוט אישיותו.
ידעתי שאני יוצרת קשרי ידידות עם גבר חכם, בעל כישרון כתיבה מרהיב.
מילותיו מרתקות ומרטיטות כאחד.
קולו הניבט מבעד לאפרכסת, הוסיף נופח חביבות לאופיו.
השיחות עימו הניבו תדמית של גבר מעניין הניחן ב:
טוב לב, אהבת האדם, רצון לראות את סובביו מאושרים, נאמנות, השקעה למען האחר
וים של אינטילגנציה נפשית,
האושר הציף אותי בידיעה שזכיתי בידידות חדשה ונפלאה.
עמוק בתוכי חשתי רצון לטפח את ההיכרות ולהפוך אותה מקשר המתרקם דרך המרקע,
לקשר חי ואמיתי.
סיקרן אותי לראות אותו, להסתכל לו בעיניים, לשבת איתו מול ספלי קפה ולהנות מזיו אישיותו.
ידעתי שלא רחוק היום ואעשה הכל כדי להגשים זאת.
חיכיתי
רבדי סקרנות אודותיו, התמקמו במגירת ליבי.
מטבעי אני אישה שמציבה יעדים ועושה הכל לממשם.
ידעתי שלא אוותר לעצמי,
עד שאפגוש אותו.
גלגל החיים המשיך לנהל אותי:
משפחה, בעל, עבודה, חופש, טיולים, סידורים, קניות, תשוקות, חום, עינוגים עצמיים, מחשב,
כלוב, חברים, חברות, חברה אחת מיוחדת, אדון מדהים שעומד להכנס לחיי, כתיבה,
פגישות עבודה, משפחה, בעל, עבודה.....
הסקרנות אודותיו לא מרפה. הרצון להכיר מתגבר יותר ויותר.
יום קיץ סתמי אחד הכל השתנה.
מולי עמדה תמונת תדמיתו כשכולה מכוסה שברים.
ככל שניסיתי לאחות אותם הם התרסקו יותר.
לרגע חשבתי שזה חלום בלהות, שעוד רגע הכל ישוב לקדמותו
שאולי אני טועה.
שאולי אני לא מפרשת נכון את התנהגותו
שאולי בעצם הכל בסדר ורק אני נודדת עם מחשבותי למקום רע.
שאולי הוא נשאר הוא?
הרי לא יתכן שבבת אחת ישנה את עורו ויעטוף את עצמו באישיות בזויה שכזו.
עצמתי עיניים בתקוה להשתחרר מהמרירות שעטפה אותי.
חיפשתי חלקת אדמה לטמון את ראשי ולנפנפף מול כולם שלא איכפת לי מה קורה איתו,
בשבילי הוא עדיין אותו ידיד נערץ.
המציאות טפחה על פני יותר ויותר.
מיום ליום נוסף עוד כתם שחור לתמונתו.
לדאבוני התגלה לי שאני לא היחידה שחוותה את ניפוץ התמונה.
מסתבר שכשמשהו טוב מתרסק פתאום, הלב רועד אצל רבים.
אני מוצאת את עצמי מהלכת חצויה.
הראש אומר, תברחי ממקום השפלות שידידיך הידרדר לתוכו
הלב אומר, הוא יקר לך, את יודעת שיש בו המון טוב. את לא יכולה לנטוש ככה ולהעלים אותו מחייך.
תחשבי שוב
אולי הכתמים השחורים הם רק כיסוי למשהו טוב המסתתר מתחת.
אל תעלמי, דברי איתו!
גם התמונה המרוסקת ביותר ניתנת לשיקום
השאלה אם המחיר לא יקר מידי?!
