מחפשת את הדרך

תודה למקום הזה
שבחיים לא הייתי חושבת שאני אכנס אליו
שמאפשר לי לעשות מסע עם עצמי
וטיפה איתכם
מסע ש - כבר אני מרגישה - משנה אותי.
תודה

נזכרת איך ביקשה שאקרא את המאמר הזה הרוחני שקשור לעניינים הזוגיים-הנפשיים.
"זה חשוב לך שאקרא עכשיו?" שאלתי.
היינו על הפנים.
אחרי ריב נוראי שבנוראים.
מנסות להתפייס.
כן, זה חשוב לה.
ואני כמו טמבלית יושבת וקוראת וקוראת.
ומה ניסית להגיד לי בזה?
ושוב שואלת
ושוב שואלת.
ושוב תשובות עמומות.
"את רוצה להגיד שזה לא יילך בינינו?"
כועסת. למה אני לוקחת את זה לשם.
"את רוצה להגיד שזה כן ילך בינינו?"
עמימיות. אין קול ואין עונה.
מה את רוצה להגיד? למה את מושיבה אותי לקרוא?
ומה את רוצה להגיד?
בכלל, מה את רוצה להגיד כל הזמן.
עכשיו אני חושבת שאת לא רוצה להגיד כלום.
שמעולם לא רצית להגיד כלום.
שזיהית את הצרכים העמוקים שלי בעיני הטורף שלך
ועטת עלי וצדת אותי.
אני חושבת שכל מה שרצית היה לצוד אותי.
זה הכול.

פתאום אני נזכרת ונקרע לי הלב.
מה אמרה לי בתחילת הקשר?
"הסקס אצלי זה המקום הכי בריא."

וכשדיברנו על הפגיעה המינית שאני עברתי בילדותי, מה אמרה לי?....
ווי ווי ווי
איזה דבילית אני
רק עכשיו אני קולטת
איזה דבילית אני
פשוט בא לי להתחבא מרוב בושה
אלוהים שמור
איך לא קלטתי
זה פשוט לא נתפס
עכשיו אני קולטת
היא אמרה לי שהיא מעולם לא עברה פגיעה מינית בילדות
חוץ מ....
היא אמרה משהו
זה נשמע כל כך שולי
אני לא זוכרת את המילים המדוייקות
היא בהכחשה
גם אני לא רציתי לשמוע
רק לפני רגע ויתרתי על אשה אחרת כדי להיות איתה
עשיתי בחירה
ובכוונה לא בחרתי באשה שהתברר לי שעברה גילוי עריות.
לא, בחרתי בג החזקה והבריאה
אוי, אני מפגרת.
איך יכולתי להיות כל כך עיוורת?
שאלוהים יסלח לי.
הדבר היחיד שאני יכולה לומר להגנתי שהיא היתה בהכחשה.
אבל זאת האמת, באמת לא רציתי אותה פגועה במקום שבו אני פגועה.
סליחה, אלוהים. סליחה.

והנפש בוערת גם היא.

בשעת ערב מוקדמת קיבלתי ממנה אס אם אסים של אהבה.

מה את רוצה, קיבינימט?
מה את רוצה?
רק לשגע אותי?


אז הפעם לא הגבתי אוטומטית
עשיתי טלפון, נשמתי, התפללתי, חשבתי

ואז שלחתי לה תשובה ששואלת מה את רוצה.

כן, אם היתה עונה לי שהיא רוצה לשכב איתי , הייתי תיכף ומייד שוכבת איתה
(איזו בעירה הרגשתי מהשנייה כשראיתי את האס אםמ אסים שלה, ממש התקשיתי לנהוג)

אם היתה עונה לי שהיא רוצה שניפגש ונדבר הייתי עושה גם את זה

אבל סתם לשלוח לי מילים של אהבה
בשביל מה?
רק בשביל להרגיש שאני שלך?
ולא אכפת לך בכלל איזה סבל את גורמת לי?
זאת משמעות המלה אהבה עבורך?

אז יש לי חדשות בשבילך
(ואני כותבת את זה כאן כרגע כדי לא לכתוב לה) -
אני כבר לא שלך.
לא שלך אחרי שמשבע וחצי בערב שסימסתי לך ועד עכשיו לא טרחת לענות לי.
לא שלך כי ההתנהגות שלך רעה. רעה!!!
ההתנהגות שלך משגעת!
את רוצה לשגע אותי.
זאת הכוונה שלך.
מודעת או לא מודעת
אלה הפעולות שלך.

אני לא רוצה אותך יותר
אני לא רוצה את הבעירה הזאת בגופי יותר
אני לא רוצה את העינוי הזה יותר בחיי לעולם ועד
[
אני יועדת שייקח לי עוד זמן להוציא אותך מהמערכת
אבל אני כל כך נחושה

כל פעם, כל כך בהלם שמול מלותהאהבה שלך המדהימות והמחוות המדהימות שכביכול מוכיחות את האהבה את מתנהגת באופן עיוור ואפילו אכזרי.
לכי לדרכך, ג,
אני משחררת אותך
נכון לרגע זה אני משחררת אותך לדרכך
פותחת את הדלת בלב שלי
פותחת את הדלת בלב שלי ומניחה לך לצאת מהלב החוצה, אל השדות, אל הכבישים
קני לך מכונית וצאי לדרך
כי אני במכונית שלי כבר לא אסיע אותך לעולם

יש לי מכונית גדולה
ואני נוהגת בה.
רק אני.
ורק אני אחליט מי תשב לידי,
מי תשב ליד מושב הנהג.

וזאת לא את.
את לא אהובתי.
את אשה זרה שהתנהגה כאילו היא אהובתי.
עוצמות שלך, מרכז גופך שלרגעים היה במרכז התודעה שלה והסתיר כל דבר אחר,
גם אותם אני משחררת ממני,
שהכוס שלך (סליחה עלהבוטות) יילך איתך ג אל השדות, אל הכבישים, אל כל המכוניות החדשות
שהדגדגן שלך יילך איתך אל כל המקומות, אל כל הנשים החדשות
שהשדיים הענקיות שלך יילכו איתך לכל מקום
שאלוהים שלך יילך איתך לכל מקום
שתהיה בך רוח טובה בכל מקום שתהיי
שאצבעותייך היפות יהיו טובות אלייך ואל אחרים
שאלוהים שלך יאהב אותי

אבל אני, ג, אני כבר לא אוהבת אותך
אני מסברבת לאהוב אותך
אני מסרבת לאהוב את מי שגורמת לי עינוי כזה.

אבל, האמת, שאני לא לגמרי מאמינה לעצמי במונולוג חוצה הלהבות הזה.
היתה לי עכשיו פליטת קלידים.
במקום "מי שגורמתלי עינוי כזה" כתבתי "מי שגורנמת לי הנאה גדולה".
כן, היתה שם הנאה גדולה, הנאה שלא הרשיתי לעצמי להגיע אליה.
אצטורך למצוא אותה במקומות אחרים
עם נשים אחרות
או לוותר עליה

לא עוד עינוי
לא עוד שיחזור

העבר, מות במקומך או לפחות קפא
אני כאן עכשיו
אני עוד נחמדה ואני עוד יפה והחיים עדיין יכולים להיות מתוקים

*
מה עושות שתי מיסטר הייד שנפגשות
תחת הפרסונה של דוקטור ג'קיל?

("פרסונה" זה ניסוח שלך, מי שהיית אהובתי, חלק מהפרידה הוא להשלים עם זה שחלק ממך הפך להיות שלי)


*
איך היתה ג' מגיבה
לו ידעה שעם הפרידה ממנה פתחתי בלוג באתר של קהילת הסאדו מזוכיסטים?


*
כשקראה לי "נקבה", כשקראה לי "פאם פאטאטל", כשחיקתה אותי שוב ושוב, כשהטון שלה היה ציני ולעגני - האם ביקשה להשפיל אותי?

*
האם ג' היתה שני בני אדם?

*
האם אני שני בני אדם?


***
לשנה הקרובה אני מאחלת לעצמי מה שהפסיכולוגים מכנים - אינטגרציה

לא להתכחש יותר
לא לדחוף פנימי
להיות הכול
כל מה שרוצה להיות
בתום ובניקיון

"...להתגעגע ליד שמצליפה
להתגעגע לריח שלו
כשהוא מאמץ אותי
נגד רצוני
אל גופו.
גופו שהוא גופי
גופי שהוא גופו
אמי שהיא אשתו
אשתו שהיא אהובתי
הוריי שהם שונאיי
שונאיי שהם היחידים שמוכרים לי.
רק את הריח שלהם אני רוצה.
רק לליטוף הזה
שלא בא
אף פעם לא בא
אני משתוקקת..."

כתבתי עכשיו אס אם אס לחברה
ושאלתי אותה אם אפשר לדבר לרגע.
רציתי שתבין שאני לא בענין של שיחת נפש מתמשכת ברגע זה.
ואז חשבתי על השימוש במלה "לרגע" שג' היתה עושה.
כמה הרבתה להשתמש במלה הזאת.
"ניפגש לרגע"
"רק לרגע"
הרגע הזה היה מתארך
לפעמים מתארך מאוד
אבל אני הייתי באה מעמדה שיש משהו עבורי במשורה
הזמן שלה עבורי במשורה


מעט וקמצן היה הזמן שלך עבורי
רק עכשיו אני מבינה
כמה היית צריכה שליטה
כמה היית זקוקה להשאיר אותי כל הזמן בעימעום, בלא יודעת מתי וכמה זמן תהיי איתי

ערוב מילותיה, מרגעים שונים, בסדר מסויים, יוצר שיר.
שיר עגום?...

*
פק
קוס על האמא שלך
פולנייה
שתלטנית
פלצנית
נוטפת

הורדות ידיים סמויות. סמויות.
עד שיצא המרצע מן השק.
כשהתעקשתי.
התעקשתי!
"זה מה שאני צריכה.
אני אומרת לך, אבל את לא נותנת לי את זה.
זה דבר פשוט.
לפחות נראה לי פשוט.
ואת לא נותנת לי אותו.
למה?
אולי את לא רוצה לתת לי אותו. אז למה את לא אומרת? למה את משאירה עמום, כאילו את עומדת לתת לי אותו, אבל לא נותנת?"
ומילים של אהבה - מיליון.

[לא להאמין יותר למילים. לא להאמין יותר למילים. זוכרת? את בת 48. לא להאמין יותר למילים. "מילים מילים מילים, במעש יוכח ידיד, לא בבלבולים!" זוכרת את זה? כבר מגיל 16 מתנגן לך בראש, ועד היום את עדיין לא מפנימה.]

[לא לרדת על עצמי. לדבר אל עצמי יפה. לזכור מאיפה אני באה. איזה רצון ענק יש בילדה שבתוכי להתפתות למילים. איזה חוסר יכולת יש לילדה שבתוכי לזהות את הטוב, להבדיל מהרע, בלבלה מוחלטת. ]

ואז, אחרי שאני מתעקשת, ומתעקשת, שעות עברו , שעות רבות, וסופסוף היא לא יכולה יותר להתעלם מדבריי.
ואז יוצא המרצע מהשק.
אז היא אומרת: "אני לא חושבת שאת יכולה בשלב הזה לדעת מה את באמת צריכה."
שיחזור. שיחזור.
ואני מתפוצצת.
במשך חודשיים אני אומרת לה את הדבר הזה שלו אני זקוקה, והיא ספק שומעת ספק לא שומעת, לרגעים נעתרת לרגעים לא נעתרת, ועכשיו, עכשיו סופסוף יוצא המרצע מהשק:
"את לא יכולה לדעת מה את צריכה."

מה זה?
זה חוסר יכולת רגשית להיענות לצרכים שלי?
זה חוסר אסרטיביות? חוסר יכולת להגיד לא? לנהל משא ומתן? לבטא את צרכיה בגלוי ובמדוייק?
חוסר יכולת לרדת מהעץ של הציפיות הכל כך גבוהות שהיא יצרה?
או שאולי זאת פשוט התעללות? סוג של כוחניות שגלש מהמיטה אל החיים שמחוץ למיטה, ואולי להיפך - מן החיים שמחוץ למיטה אל המיטה?

ואני.
מה אני שוב עושה במקום של העינוי הזה?
למה שוב הבאתי את עצמי אל אשה שמולה אצטרך להיאבק-להילחם מלחמת חורמה על עצם קיומי?


[i]

הקפאה של רגע אחד:
קבענו שאני אבוא אליה בלילה, והיא תרד לרבע שעה אלי לאוטו, רק שנתחבק.
זה בגלל שהיא, שגרה עכשיו עם אמה הזקנה ומטפלת בה, מקבלת אורחים לשנת לילה.
האורחים הגיעו בדיוק כשאני צלצלתי אליה מהסלולרי להגיד לה שאני למטה.
ייקח לה כמה דקות, אמרה, היא כבר יורדת.
אכן ירדהלכמה דקות. אמרה לאמא שלה שהיא חוזרת תוך רבע שעה. התחבקנו קצת, דיברנו קצת ואז אמרתי לה משהו כמו "על זהנמשיך לדבר כבר מחר, אתצריכה לעלות."
"לא," היא אמרה לי להפתעתי בשלווה, "אין לי מה למהר, אני יכולה להישאר עוד."
לא עלה על דעתי להגיד לה 'אבל אני רוצה ללכת, אני תיכננתי רק רבע שעה.'
היה חמסין. נשארנו לשבת במכונית. השיחה התגלגלה לשיחה רעה.
הכול היה רע.
אחרי שעה יצאה מהמכונית. שתינו דבק מזיעות. שתינו עצבניות. אני עם גלי חום שאני יודעת עליהם. היא עם גלי חום שהיא מתכחשת אליהם (לא מוכנה להודות שהיא בגיל המעבר).
למחרת סיפרה לי, מעמדת הקורבן, כמה אמא שלה כעסה עליה ואיך צעקה עליה ליד האורחים: "את אמרת שתחזרי תוך רבע שעה." מעמדת הקורבן סיפרה את זה. מהעמדה שאמא שלה תמיד לא מרוצה ממנה, לא משנה מה היא עושה.
אבל אני ידעתי. משהו פה לא בסדר.
למה אמרה לאמא שלה רבע שעה וחזרה אחרי שעה?
למה אמרה לי רבע שעה, ואז כשששינתה את רצונותיה, השליטה אותם עלי בלי לשאול אותי בכלל ?
ולמה אני קיבלתי כמובן מאליו את השינוי?
השיחזור: קטנה, מחכה לפרורים של אהבה, אף אחד לא שואל מה רצוני, לא חושבת שיש לי זכות לבטא את רצוני, לא יודעת בכלל מה זה.

ולמה אני כותבת את כל זה באתר הזה דווקא?
זאת שאלה שעוד אמשיך ואשאל את עצמי.