לפני 17 שנים. 9 בספטמבר 2007 בשעה 22:35
את הטקסט הזה כתבתי היום בצהרים, לפני שפתחתי את הבלוג:
את הדברים האלה אני כותבת בוורד שלי עדיין.
אבל ברור לי שאני הולכת לבקש מאור שתעזור לי לפתוח בלוג (לא יודעת איך עושים את זה טכנית)
את הדברים האלה אני לא יכולה לכתוב לעצמי
אין לי כוח לכתוב לעצמי
אין לי יכולת להכיל את עצמי
יש לי צורך לכתוב כתיבה יומנית שתיכף ומייד תצא אל העולם ותוכל על ידו
גם אם זה יהיה רק קורא אחד או שנים.
כמה מבריק העניין הזה של הבלוגים. רק עכשיו אני באמת יכולה להעריך.
אתמול הלכתי להיפגש עם ג. להיפגש פגישה אחרונה. כדי להיפרד. היא, גם בזמן הפגישה וגם עוד בשיחת הטלפון שקדמה לה, וגם בעצם עוד לפני כן, דיברה על זה שיום אחד נוכל להיות ידידות. שנחזור
לקשר שהיה לנו לפני שהפכנו לזוג. היא שאלה אותי: "את רוצה?" ואני עניתי בקול רפה: "אני מקווה שאהיה מסוגלת." היא הנהנה.
בכל רגע ורגע, שם בגינה הציבורית באמצע היום, הייתי מפשקת את רגליי למענה או שהייתי דוחפת את ידי בעדינות אל תוך חולצתה ומתחת לחזייתה.
אני בת 48 עוד מעט.
שינויים הורמונליים, ואולי לא רק הם, שעברו עלי בשנים האחרונות הותירו אותי עם דחפים מיניים מעומעמים, ואני שמחתי על כך. סופסוף, לראשונה בחיי, ניתנה לי בשנים האחרונות חרות מהדחף העיקש המיני, מהבעירה המטורפת הזאת ומכל הדברים שהדחף הזה חייב להפגיש אותי איתו.
מאז שאני נקייה מאלכוהול ומסמים, 17 שנה, היו לי קשרים מיניים מעטים מאוד ורק לתקופות קצרות בכל פעם. בין פעם לפעם היו שנים של שקט ורעב מיני מכלה. אבל כל פעם שהתחיל קשר עם מישהוי הוא נגמר מהר מאוד. גם מסיבות רגשיות נפשיות של חוסר יכולת להיות בקשר קרוב, וגם מכיוון שהמין, שהחל כמין וניל (מושג חדש שלמדתי מאור) , המשיך אמנם כמין וניל, אבל לא בראש שלי. בראש שלי הוא הפך להיות עינוי. לא יכולתי להמשיך.
אולי, עכשיו אני חושבת, כשהייתי יותר צעירה היה די בעוצמת הדחף המיני גם בלי ללכת למקומות הכמוסים והמבעיתים. עכשיו כשהדחף המיני שלי ירד, לא יכולה להסתפק יותר בדברים שהם לא הם.
ואולי עכשיו עולה העניין הזה מסיבות נוספות.
בטוח בעצם.
בגלל שאני נקייה מכל התמכרות שהיא. גם מהתמכרות לאוכל. כל פעם כיסיתי עם האוכל על הדחפים המיניים שלי. עכשיו אי אפשר לכסות והסודות הכמוסים של כל חיי רוטטים כמו ערווה לחה פשוקה חשופה עירומה וחסרת אונים (סליחה על הדימוי,לא יכולתי להתאפק, זה כל כך נדרש. לא יכולתי גם להתאפק מהתנצלות. גם לא ניסיתי, למען האמת. כאן אני מתכוונת לכתוב בדיוק, אבל בדיוק, מה שבא לי.)
חזרה לגינה עם ג.
אין לי כאן גבולות ואני מובילה אל הקצה.
היא הובילה אל הקצה.
ואני הובלתי אל הקצה.
מה הפלא שכל השבועות האחרונים הסתובבתי עם דחפי התאבדות.
"אומרים לנו שיש סקס אחר"?
איפה הסקס. זה לא רק הסקס. זה הכול מעורבב זה בזה.
נמשכת למקום של השקר, נמשכת למקום של אינסוף האהבה שמובטחת לי, נמשכת למקום של לתת אמון על ריק, להיות שוב ילדה קטנה נותנת אמון ולקוות כל כך שהפעם האמון לא יישבר, נמשכת למקום של העינוי, נמשכת למקום של ההזדקקות, של להיות נזקקת, נמשכת למקום של להיות חסרת אונים והפעם לא יפגעו בי, הפעם יהיה תיקון.
בכל רגע ורגע שאני כותבת עכשיו אני מרגישה את הבעירה, קטנה אבל יציבה, מטרידה, במרכז גופי.
מה לעשות עם הבעירה הזאת? לאן לשלוח אותה? איך להיות עם הבעירה הזאת בלי להפוך לאפר? או שאולי אצליח שוב לדחוף אותה פנימה, לנעול אותה בתוך איזו קופסה בנפש שלי, בגוף שלי, ולהמשיך לחיות בלי אהבה?
[שאלה לאור : מתוך האנשים שהיא מכירה בבי די אס אם, כמה מהם עברו גילוי עריות?]
שוב חזרה לגינה עם ג.:
היא אומרת: "מזל שאני חולה. זה שומר עלינו."
אני אומרת לה: "מה? אף פעם לא נשכב יותר."
היא נוגעת בי במגע המלטף הזה שלה, זה שכל הזמן יש בו משהו אבל סמוי שמעט מאוד ממנו בא לידי ביטוי, קפיץ דרוך שכמעט אף פעם לא משתחרר. זה שמסתיר את העוצמה, את הכוח לפגוע.
היא מסירה את משקפיה ומסתכלת עלי במבט כחול עמוק, מבט שמשתדל להיות מבט מכיל, מבט רך, מבט אוהב. ואני מרגישה את ההשתדלות, מרגישה את ההתכוונות, מרגישה את השליטה העצמית שלה – עכשיו היא מחליטה להיות אוהבת, רכה, מתמסרת, עכשיו היא מחליטה להפעיל עלי את הכשפים שלה. ולמרות שאני יודעת ולא מאמינה, זה עובד עלי.
ולמרות שרק לפני דקות ספורות היא שאלה אותי אם אני אוהבת אותה, ואמרתי לה שלא יתכן אחרת, שיש רגעים,הרבה רגעים שהיא – אני, ואני - היא, שהיא ההשתקפות שלי במהופך ועל כן אי אפשר שלא אוהב אותה ,בכל זאת אני מסתכלת עליה עכשיו וחושבת לעצמי, ולא בפעם הראשונה, שהיא לא יפה בעיניי, ושואלת את עצמי למה היא לא יפה בעיניי, איך יתכן שהיא לא יפה בעיניי למרות שאני אוהבת אותה, או חושבת שאני אוהבת אותה. משהו ממני נרתע ממנה. משהו בתוכי לא מאמין לה.
אבל כאמור בכל זאת זה עובד עלי,העיניים שלה נכנסות אל תוכי ועושות לי מסז' בלב.
ואז אני אומרת לה, בקול קצת ילדותי, קצת מתפנק: "אם אני לא אחזיק מעמד אני אבוא אלייך עוד כמה ימים ואני אכנס אלייך למיטה."
היא מחייכתמגחכת עכשיו את חיוךגיחוך ההתבדחות שלה ואומרת בקול שובב: "איזה פאם פאטאטל את."
אני מחייכתמגחכת כאילו ניתנה לי מחמאה, אבל בעצם אני מרגישה לא טוב. אני נזכרת בתיכון, כשהמנהל תפס אותי בהפסקה בכיתה יושבת על ברכיו של יעקוב ומעשנת סיגריה. איך הזמין את אמא שלי (לא את אמא של יעקוב, ולא את האבא רחמנא ליצלן) ואיך אמר לה "שרש לה פם [חפש את האשה]". למה כשהיא אומרת לי עכשיו "איזה פאם פאטאל" אני מרגישה נאשמת?
היא אומרת לי "אני כל כך נמשכת אלייך." היד שלה זזה עלי בעיגולים והעיניים שלנו תלויות זו בזו, וזה דקות ספורות אחרי שנתתי לה לקרוא את שיר הפרידה שכתבתי לנו-עלינו, השיר הזה שמוציא כבר מהארון את המקום ה... איך לקרוא לו? אין לי עדיין מילים. אולי אקרא לו בינתיים תשוקות השולטת- נשלטת שלנו (עצם ההתנסחות מסעירה אותי), העיניים שלי תלויות בה כדי לראות אם תעבור את הגבול העדין הלא מדובר בינינו, אני אומרת לה בלי מלים, בעזרת העיניים שלי, "נו, נראה אותך, תעשי את זה כבר,את יודעת שזה מה שאני רוצה, את יודעת שזה מה שאת באמת רוצה, תעשי משהו סופסוף שארגיש שאני נעלמת בתוכך ושאת תעלמי בתוך המקום של השליטה בי.", והיד שלה בעדינות רבה, רבה מאוד מחליקה, גם על צוארי, והיא מניחה שם את כף ידה, בצד צוארי, רכה, חמה, אבל יציבה, בדיוק במקום שבאותו לילה איפשרה לכף ידה ללחוץ בעדינות ולחסום את כניסת האויר אל גרוני, והסבירה לי שאין בזה בכלל יחסי שליטה או כוח. "זה בסך הכול עניין פיזי," אמרה, "יש כאן עורק שכשלוחצים חוסם את האויר וזה גורם לתחושה של היי."
"אבל אני," אמרתי לה אז, "מפקירה את עצמי בידייך, אני מאפשרת לך את הכוח לתת לי אויר או למנוע אותו ממני."
היא הנהנה אז, כמו שהיא מהנהנת בעדינות בלתי מורגשת כמעט עכשיו. היד שלה זזה הלאה מצוארי הלוהט.
וכשהיא אומרת לי אחרי רגע "אבל יותר טוב שלא נשכב, זה ממש יהיה בלתי אפשרי להיפרד אחרי זה", אני מסכימה איתה, אני מרגישה הקלה שהיא מציבה את הגבול בשביל שתינו, אבל האמת: אני לא מרגישה שהיא נמשכת אלי באמת, אני לא מרגישה שהיא רוצה אותי באמת, אני מרגישה שהתשוקה האמיתית שלה היא שאשתוקק אליה והיא לא תהיה שם. במיטה, ממש כמו שהיה מחוץ למיטה.
הבעירה הזאת בתוכי לא שוככת, כשהיא עושה לי את חיוכי טוב הלב שלה שאני לא קונה, נשמה טובה שכמותה שמדחיקה את כל המקומות האגרסיביים שלה, ואני מבינה שבגלל זה בדיוק נמשכתי אליה כל כך, ובגלל זה בדיוק הקשר לא עבד.
לא האמנתי לה.
לא בטחתי בה.
