הלילה חלמתי שאני נוהגת במכונית ובני מהאיי איי (אלכוהוליסטים אנונימיים) שיושב לידי פותח את הדלת כשאנחנו עומדים ברמזור אדום. והכלב שלי חומק החוצה ורץ בין המכוניות.
אני משום מה הייתי לבושה רק בחולצה ותחתונים, בדיוק עמדתי ללבוש את החצאיתהאהובה עלי, אולי הייתי לבושה רק לחצאין כי עמדתי לשכב עם בני?????
צרחתי בקולי קולות את שמו של כלבי וזה לא עזר, כמעט נתקעתי ברכב שלפניי, בני היה מאוד "קול", גברי, שליו, הוא יטפל בעניינים אלק.
הרגשתי שצרחות הפניקה הפלצטיות הנשיות שלי לא נראות לו, למה אני מחוללת פניקה.
רגע לפני כן, כשהייתי מודעת לכך שאני לבושה רק תחתונים וחולצה, שאלתי את עצמי אם אלבש את החצאית לפני שאצא לנסות לתפוס את הכלב.
עכשיו פקדתי על בני : "תישאר כאן ואל תזוז". חצי עירומה, ויחפה, כפות רגליי חשו בבוץ הדביק, יצאתי מהמכונית ובין המכוניות השועטות תפסתי את כלבי הפרוע והמבולבל, אחזתי בו והחזרתי אותו למכונית.
כשחזרתי למכונית דבר ראשון הדלקתי אורות, פתאום ראיתי שהאורות לא דלקו,מזל שאף אחד לא התנגש בנו, מזל שהצלתי את הכלב שלי, מזל ש - שלא כבסיפורי האגדות - אני לא צריכה להיות גבר כדי להיות גיבורה, אניצריכה רק להיות עם לב חם, להקשיב לאינטואיציה שבי, להשתדל להיות אמיצה ולבטוח באלוהים.
חלמתי גם חלום, שהוא וריאציה שחוזרת לי פעמים רבות: אני בבגרותי הולכת לחפש את בית היתומים בתקווה שיתנו לי מקום. אני עייפה מלהיות לבד בחיים האלה. עייפה מלהיות האמא והאבא של עצמי. אני רוצה בית.
אבל אני לא מוצאת אותו. מסתובבת בדרום תל אביבי לבדי, לא מוצאת, עולה על אוטובוס, הנהג עוצר, מ' מהאו איי (אכלנים כפייתיים, אכן, אין כמעט התמכרות שלא הייתי פעילה בה בעברי) תופסת את מקום הנהג, רוצה לנהוג, הוא כועס עליה, אני מצדיקה אותו בלבי, המון כסף קטן יש לי בתיק,ממלא את כל התיק שלי ואף אחד לא יודע איך להגיע לבית היתומים. גם לא הנהג.
בסוף אני מגיעה למקום אחר, מקום זמני, ישנה שם. מישהו אחר מספר למישהי אחרת איך מצא את הדרך לבית היתומים, כמה טוב לו, כמה עוזרים לו, אפילו כספית הוא מסתדר טוב יותר.
כשהתעוררתי חשבתי:
האם יתכן שהגעתי לבית היתומים?
האם הכלוב הוא בית היתומים?
האם כאן הוא מקום נוסף שבו אמצא את אחוות היתומים?
האם הכלוב הוא הכלוב של עמי ותמי שהמכשפה כלאה אותם בו ופיטמה אותם בממתקים כדי שתוכל לזלול אותם?
האם הכלוב הוא הכלוב שעמי ותמי הקימו להם בבגרותם כדי לשחזר את הכלוב של ילדותם ולהתמודד איתו? (בדומה לטיפול שעשו עם נפגעי הלם קרב שהחזירו אותן לדמה-קרב?)
האם הכלוב לא באמת נעול?
והאם למי שבפנים יש מפתחות ובעצם הוא יכול לצאת בכל רגע נתון?
לפני 17 שנים. 10 בספטמבר 2007 בשעה 8:07
