מחפשת את הדרך

הקפאה של רגע אחד:
קבענו שאני אבוא אליה בלילה, והיא תרד לרבע שעה אלי לאוטו, רק שנתחבק.
זה בגלל שהיא, שגרה עכשיו עם אמה הזקנה ומטפלת בה, מקבלת אורחים לשנת לילה.
האורחים הגיעו בדיוק כשאני צלצלתי אליה מהסלולרי להגיד לה שאני למטה.
ייקח לה כמה דקות, אמרה, היא כבר יורדת.
אכן ירדהלכמה דקות. אמרה לאמא שלה שהיא חוזרת תוך רבע שעה. התחבקנו קצת, דיברנו קצת ואז אמרתי לה משהו כמו "על זהנמשיך לדבר כבר מחר, אתצריכה לעלות."
"לא," היא אמרה לי להפתעתי בשלווה, "אין לי מה למהר, אני יכולה להישאר עוד."
לא עלה על דעתי להגיד לה 'אבל אני רוצה ללכת, אני תיכננתי רק רבע שעה.'
היה חמסין. נשארנו לשבת במכונית. השיחה התגלגלה לשיחה רעה.
הכול היה רע.
אחרי שעה יצאה מהמכונית. שתינו דבק מזיעות. שתינו עצבניות. אני עם גלי חום שאני יודעת עליהם. היא עם גלי חום שהיא מתכחשת אליהם (לא מוכנה להודות שהיא בגיל המעבר).
למחרת סיפרה לי, מעמדת הקורבן, כמה אמא שלה כעסה עליה ואיך צעקה עליה ליד האורחים: "את אמרת שתחזרי תוך רבע שעה." מעמדת הקורבן סיפרה את זה. מהעמדה שאמא שלה תמיד לא מרוצה ממנה, לא משנה מה היא עושה.
אבל אני ידעתי. משהו פה לא בסדר.
למה אמרה לאמא שלה רבע שעה וחזרה אחרי שעה?
למה אמרה לי רבע שעה, ואז כשששינתה את רצונותיה, השליטה אותם עלי בלי לשאול אותי בכלל ?
ולמה אני קיבלתי כמובן מאליו את השינוי?
השיחזור: קטנה, מחכה לפרורים של אהבה, אף אחד לא שואל מה רצוני, לא חושבת שיש לי זכות לבטא את רצוני, לא יודעת בכלל מה זה.

ולמה אני כותבת את כל זה באתר הזה דווקא?
זאת שאלה שעוד אמשיך ואשאל את עצמי.