מחפשת את הדרך

הורדות ידיים סמויות. סמויות.
עד שיצא המרצע מן השק.
כשהתעקשתי.
התעקשתי!
"זה מה שאני צריכה.
אני אומרת לך, אבל את לא נותנת לי את זה.
זה דבר פשוט.
לפחות נראה לי פשוט.
ואת לא נותנת לי אותו.
למה?
אולי את לא רוצה לתת לי אותו. אז למה את לא אומרת? למה את משאירה עמום, כאילו את עומדת לתת לי אותו, אבל לא נותנת?"
ומילים של אהבה - מיליון.

[לא להאמין יותר למילים. לא להאמין יותר למילים. זוכרת? את בת 48. לא להאמין יותר למילים. "מילים מילים מילים, במעש יוכח ידיד, לא בבלבולים!" זוכרת את זה? כבר מגיל 16 מתנגן לך בראש, ועד היום את עדיין לא מפנימה.]

[לא לרדת על עצמי. לדבר אל עצמי יפה. לזכור מאיפה אני באה. איזה רצון ענק יש בילדה שבתוכי להתפתות למילים. איזה חוסר יכולת יש לילדה שבתוכי לזהות את הטוב, להבדיל מהרע, בלבלה מוחלטת. ]

ואז, אחרי שאני מתעקשת, ומתעקשת, שעות עברו , שעות רבות, וסופסוף היא לא יכולה יותר להתעלם מדבריי.
ואז יוצא המרצע מהשק.
אז היא אומרת: "אני לא חושבת שאת יכולה בשלב הזה לדעת מה את באמת צריכה."
שיחזור. שיחזור.
ואני מתפוצצת.
במשך חודשיים אני אומרת לה את הדבר הזה שלו אני זקוקה, והיא ספק שומעת ספק לא שומעת, לרגעים נעתרת לרגעים לא נעתרת, ועכשיו, עכשיו סופסוף יוצא המרצע מהשק:
"את לא יכולה לדעת מה את צריכה."

מה זה?
זה חוסר יכולת רגשית להיענות לצרכים שלי?
זה חוסר אסרטיביות? חוסר יכולת להגיד לא? לנהל משא ומתן? לבטא את צרכיה בגלוי ובמדוייק?
חוסר יכולת לרדת מהעץ של הציפיות הכל כך גבוהות שהיא יצרה?
או שאולי זאת פשוט התעללות? סוג של כוחניות שגלש מהמיטה אל החיים שמחוץ למיטה, ואולי להיפך - מן החיים שמחוץ למיטה אל המיטה?

ואני.
מה אני שוב עושה במקום של העינוי הזה?
למה שוב הבאתי את עצמי אל אשה שמולה אצטרך להיאבק-להילחם מלחמת חורמה על עצם קיומי?


[i]